שמות – רש”י

שמות פרק-כא

{א} ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר  (א) אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסיף על הראשונים (שמו”ר ל, ב.), מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה  (ב) פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס”א המזבח): אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב”ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב’ או ג’ פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו,  (ג) לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם: לפניהם. ולא לפני עובדי אלילים (גיטין פח:),  (ד) ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמים, מחלל את השם ומיקר שם האלילים להשביחם (ס”א להחשיבם), שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים לב, לא.), כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם: {ב} כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל,  (ה) ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, ומה אני מקיים והתנחלתם אותם (ויקרא כה, מו.), בלקוח מן הכנענים, אבל בלקוח מישראל  (ו) יצא בשש, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי (דברים טו, יב.), לא אמרתי  (ז) אלא באחיך: כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כב, א.), או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט.), הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין: לחפשי. לחירות: {ג} אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו, בכנפו,  (ח) שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי בתוך לבושו, בכנף  (ט) בגדו: בגפו יצא. מגיד, שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית  (י) להוליד ממנה עבדים (קידושין כ.): אם בעל אשה הוא.  (כ ) ישראלית (מכילתא פ”ב): ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו  (ל) ובניו (קידושין כב.): {ד} אם אדניו יתן לו אשה. מכאן, שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית  (מ) להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית,  (נ) תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר  (ס) אחיך העברי או העבריה (דברים טו, יב.) מלמד שאף העבריה יוצאה בשש: {ה} את אשתי.  (ע ) השפחה: {ו} אל האלהים. לבית דין, צריך שימלך במוכריו  (פ) שמכרוהו לו (מכילתא פ”ב): אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת (דברים טו, יז.), בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד (קידושין כב:): ורצע אדוניו את אזנו במרצע. הימנית, או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אזן אזן לגזירה שוה, נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע תנוך אזנו הימנית (ויקרא יד, יד.), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר’ יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע (מכילתא פ”ב), ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, (ר”ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט) מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב”ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם: ועבדו לעולם. עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י.), מגיד שחמשים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל,  (צ) בין סמוך בין מופלג: {ז} וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר (מכילתא פ”ג), יכול אפילו הביאה סימנים, אמרת קל וחומר, ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שכתוב ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר (ערכין כט:): לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו,  (ק) מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כעבדים כנענים, יכול העברי יוצא בראשי איברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה,  (ר) מה העבריה אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצא בראשי איברים: {ח} אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכנסה (מכילתא פ”ג): אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה. וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד, ורמז לך שאינה צריכה  (ש) קדושין אחרים: והפדה. יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה,  (ת) ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא שכורה אצלו, כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו ב’ שנים, אומרים לו, יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש שנה, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך ב’ שנים, הרי שלישית המנה, טול שני שלישיות המנה ותצא מאצלך: לעם נכרי לא ימשל למכרה. שאינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא  (א) האב (קידושין יח:): בבגדו בה. אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצות יעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה: {ט} ואם לבנו ייעדנה. האדון,  (ב) מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדושין  (ג) אחרים, אלא אומר לה, הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך: כמשפט הבנות. שאר כסות  (ד) ועונה: {י} אם אחרת יקח לו. עליה: שארה כסותה ועונתה לא יגרע. מן  (ה) האמה שייעד לו כבר: שארה. מזונות (כתובות מז:): כסותה. כמשמעו: ענתה. תשמיש: {יא} ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחת  (ו) משלש אלה לא יעשה לה, ומה הן  (ז) השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יגרע מפדיונה ותצא, וזה לא יעדה לא לו, ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה: ויצאה חנם. ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין, ותשהה עמו עוד עד שתביא  (ח) סימנין, ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב.), ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן (מכילתא פ”ג), או אינו אומר שתצא אלא בבגרות (קידושין ד.), תלמוד לומר אין כסף, לרבות יציאת בגרות, ואם לא נאמרו שניהם, הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק: {יב} מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש: מכה איש ומת. למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת (ויקרא כד, יז.), שומע אני הכאה בלא  (ט) מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה (סנהדרין פד:). ואם נאמר מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה. ועוד, אילו נאמר מכה איש, שומע אני אפילו קטן שהכה והרג יהא  (י) חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה (שם), ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים  (כ) במשמע, תלמוד לומר מכה איש, שאינו חייב עד שיכה בן קיימא, הראוי להיות איש (מכילתא פ”ד): {יג} ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכוין. צדה לשון ארב, וכן הוא אומר ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל-א כד, יא.). ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד, שצידת חיות אין נופל ה”א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדייה ופועל שלו צודה, וזהו פועל שלו צד. ואומר אני פתרונו  (ל) כתרגומו ודלא כמן ליה. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו, ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק על צד תנשאו (ישעיה סו, יב.), צדה אורה (שמואל-א כ, כ.), ומלין לצד עלאה ימלל (דניאל ז, כה.), אף כאן אשר לא צדה, לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, מכל מקום לשון אורב הוא: והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא, י.), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב, כא.), מתאנה הוא לי (מלכים-ב ה, ז.), מזדמן למצוא לי עלה: והאלהים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע (שמואל-א כד, יג.), ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב”ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב”ה מזמנן לפונדק אחד,  (מ) זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה,  (נ) וזה שהרג  (ס) במזיד נהרג: ושמתי לך מקום. אף במדבר שינוס שמה. ואי זה מקום קולטו, זה  (ע) מחנה לויה (מכות יב:): {יד} וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו’, שומע אני אפילו רופא שהמית, ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו,  (פ) והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג, להרגו בערמה ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין, אין מערימין: מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות (סנהדרין לה: יומא פה.): {טו} ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה. ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה  (צ) חבורה (סנהדרין פד:): אביו ואמו. או זה  (ק) או זה: מות יומת. בחנק: {טז} וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד, ז.), אין לי אלא איש שגנב נפש,  (ר) אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר וגונב נפש (שם), לכך הוצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה (מכילתא פ”ה): ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא בידו כבר  (ש) קודם מכירה (סנהדרין פה:): מות יומת. בחנק. כל מיתה האמורה בתורה סתם, חנק היא.  (ת) והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן (שם): {יז} ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו (ויקרא כ, ט.), אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו, סתם, בין איש ובין אשה, אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן: מות יומת. בסקילה. וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם כ, כז.), ובמקלל אביו ואמו נאמר דמיו בו (ת”כ פ’ קדושים קידושין ל:): {יח} וכי יריבון אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שבת ורפוי לא  (א) למדנו, לכך נאמרה פרשה זו (מכילתא פ”ו): ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו: {יט} על משענתו. על  (ב) בוריו וכחו (מכילתא שם): ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא ללמדך כאן, שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו, כשקם זה והלך על משענתו, אז ונקה המכה, אבל עד שלא יקום זה, לא נקה המכה: רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי, כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל: ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם  (ג) שכר הרופא (בבא קמא פה:): {כ} וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית, והרי היה בכלל מכה  (ד) איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או  (ה) יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור: בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר, או אינו אפילו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל, ואם באבן יד אשר ימות בה (במדבר לה, יז.) (או בכלי עץ יד אשר ימות בו. גירסת רא”ם) הכהו, והלא דברים קל וחומר, מה ישראל חמור אין חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא  (ו) כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן: נקם ינקם. מיתת סייף (סנהדרין נב: מכילתא פ”ז), וכן הוא אומר חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה.): {כא} אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם. אם על יום אחד הוא פטור על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת (מכילתא פ”ז): לא יוקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת  (ז) קודם שמת, חייב: {כב} וכי ינצו אנשים. זה עם  (ח) זה, ונתכוון להכות את חבירו, והכה את האשה (מכילתא פ”ח): ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא, יב.), ובטרם יתנגפו רגליכם (ירמיה יג, טז.), ולאבן נגף (ישעיה ח, יד.): ולא יהיה אסון.  (ט ) באשה: ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל, שמין אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק, להעלות בדמיה בשביל הריונה: ענש יענש.  (י ) יגבו ממון ממנו, כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כב, יט.): כאשר ישית עליו וגו’. כשיתבענו הבעל  (כ) בבית דין להשית עליו עונש על כך: ונתן. המכה דמי  (ל) ולדות: בפללים. על פי הדיינים: {כג} ואם אסון יהיה. באשה: ונתת נפש תחת נפש. רבותינו חולקין בדבר (סנהדרין עט.), יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק: {כד} עין תחת עין. סימא עין חבירו, נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד.): {כה} כויה תחת כויה. מכות אש. ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער, כגון כוואו בשפוד על צפרניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך: פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נפר”דור בלע”ז, הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר, הואיל וקנה ידו, יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו: חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו, ולשון חבורה טק”א בלע”ז, כמו ונמר חברבורותיו (ירמיה יג, כג.), ותרגומו משקופי, לשון חבטה, בטדור”א בלע”ז, וכן שדופות קדים, שקיפן קידום, חבוטות ברוח. וכן על המשקוף, על שם שהדלת נוקש עליו: {כו} את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא  (מ) תצא כצאת העבדים: תחת עינו. וכן בכ”ד ראשי  (נ) אברים, אצבעות הידים והרגלים, ושתי אזנים, והחוטם, וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר, מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו. ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר, אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין (מכילתא פ”ט): {כח} וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה  (ס) ועוף, אלא שדבר הכתוב בהווה (בבא קמא נד:): ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו (פסחים כב: בבא קמא מא.). ופשוטו כמשמעו, לפי שנאמר במועד, וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי: {כט} מתמל שלשום. הרי  (ע) שלש נגיחות (מכילתא פ”י): והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו העד העיד בנו האיש (בראשית מג, ג.): והמית איש וגו’. לפי שנאמר כי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, ובעיטה, מניין,  (פ) תלמוד לומר והמית: וגם בעליו יומת. בידי שמים, יכול בידי אדם, תלמוד לומר מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר לה, טז.), על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו (סנהדרין טו:): {ל} אם כופר יושת עליו. אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו אם כסף תלוה, לשון  (צ) אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר: ונתן פדיון נפשו. דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, דמי מזיק (בבא קמא כז.): {לא} או בן יגח. בן שהוא קטן: או בת.  (ק ) שהיא קטנה, לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו’, לחייב על הקטנים כגדולים (מכילתא נזיקין פי”א): {לב} אם עבד או אמה.  (ר ) כנעניים (מכילתא שם): שלשים שקלים יתן. גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא  (ש) דינר. והשקל משקלו ד’ זהובים, שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוני”א: {לג} וכי יפתח איש בור. שהיה מכוסה וגלהו: או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה  (ת) שהוא חייב (בבא קמא נא.): ולא יכסנו. הא אם כסהו פטור,  (א) ובחופר ברשות הרבים  (ב) דבר הכתוב (שם נ.): שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך, אף כאן כל בהמה וחיה  (ג) כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא  (ד) אדם חמור ולא  (ה) כלים (שם נג:): {לד} בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקיו: כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף ואפילו סובין (שם ז.) (והא דכתיב מיטב שדהו וכתב רש”י שהניזקין מן העידית, תירץ בגמ’ בפרק קמא דבבא קמא רב הונא בריה דרב יהושע, דזהו אם בא לגבות קרקע, אבל מטלטלי כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא): והמת יהיה לו.  (ו ) לניזק, שמין את הנבלה ונוטלה בדמים, ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו (מכילתא פי”א בבא קמא י:): {לה} וכי יגוף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשיניו, כולן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה: שור איש. שור  (ז) של איש: ומכרו את השור וגו’. בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו, שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה לימכר לעובד כוכבים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר, או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוה יותר מכל דמי שור הניזק, ואם אמרת כן הרי תם חמור ממועד. על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין, ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמוד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו, שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה נוטל חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת אח”כ, אין הניזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה (בבא קמא טז:): {לו} או נודע. או לא היה תם, אלא  (ח) נודע כי שור נגח הוא, היום ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות: שלם ישלם שור. נזק שלם: והמת יהיה לו.  (ט ) לניזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו: {לז} חמשה בקר וגו’. אמר ר’ יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו, ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו, חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה: תחת השור תחת השה. שנאן הכתוב  (י) לומר, שאין מדת תשלומי ד’ וה’ נוהגת אלא בשור ושה בלבד (שם סז:):


שמות פרק-כב

{א} אם במחתרת. כשהיה  (כ) חותר את הבית: אין לו דמים. אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה, אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך, על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו, יהרגנו (סנהדרין עב.): {ב} אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמין משל, אם ברור  (ל) לך הדבר שיש לו שלום עמך,  (מ) כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות (מכילתא פי”ג סנהדרין עב.): דמים לו. כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית: שלם ישלם. הגנב  (נ) ממון שגנב, ואינו חייב מיתה. ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון: {ג} אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא  (ס) טבח ולא מכר: משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר על שה על שלמה על כל  (ע) אבדה וגו’ ישלם שנים לרעהו: חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים: {ד} כי יבער. את בעירה. ובער. כולם לשון בהמה, כמו אנחנו ובעירנו: כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו, ויזיק אותו באחת משתי אלו, או בשלוח  (פ) בעירה, או בביעור, ופירשו רבותינו (בבא קמא ב:), ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת: בשדה אחר. בשדה של איש  (צ) אחר: מיטב שדהו ישלם. שמין את  (ק) הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב  (ר) שדותיו, אם היה נזקו סלע, יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו. למדך הכתוב, שהנזקין שמין להם בעידית (שם ו:): {ה} כי תצא אש. אפילו  (ש) מעצמה: ומצאה קוצים. קרדו”נש בלע”ז: ונאכל גדיש. שליחכה בקוצים, עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת בקרקע: או השדה. שליחכה את נירו, וצריך לניר אותה פעם שניה: שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק: {ו} וגנב מבית האיש. לפי  (ת) דבריו (שם סג:): אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לבעלים: {ז} אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית: ונקרב. אל הדיינין, לדון עם זה, ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו: {ח} על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלהים על פי העדים: ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב הימני, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל, ואימתי, בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים. שכך דרשו רבותינו, ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב בכפל אם באו עדים שהוא בידו, נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד שבועת ה’ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה: אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו, אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך, עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדות, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו ז”ל דרשו, כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת,  (א) לומר כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני (שם קו:): {ט} כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם (בבא מציעא צד:), לפיכך  (ב) פטר בו את הגנבה, כמו שכתוב וגונב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית, לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו, ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב אם גנוב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כמו מת מעצמו, או נשבר, או נשבה בחזקה על ידי לסטים. ואין רואה. שיעיד בדבר: {י} שבעת ה’ תהיה. ישבע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה, חייב  (ג) באונסים: ולקח בעליו. השבועה: ולא ישלם. לו השומר  (ד) כלום: {יב} אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה: יבאהו עד. יביא עדים  (ה) שנטרפה באונס ופטור: הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם, טרפת חתול ושועל ונמיה משלם, טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם, ומי לחשך  (ו) לדון כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל: {יג} וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחייב באונסין: בעליו אין עמו. אם בעליו של שור אינו עם השואל  (ז) במלאכתו (בבא מציעא שם): {יד} אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך  (ח) להיות עמו בשעת שבורה ומתה (שם צה:): אם שכיר הוא.  (ט) אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה  (י) ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר: {טו} וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי: מהר ימהרנה. יפסוק לה  (כ) מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב  (ל) לה כתובה וישאנה: {טז} כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב, כט.): {יז} מכשפה לא תחיה. אלא תומת  (מ) בבית דין, ואחד זכרים ואחד  (נ) נקבות, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות (סנהדרין סז:): {יח} (ס”אכל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן דמיהם בם:) {יט} לאלהים. לעבודת גילולים. אילו היה נקוד לאלהים, היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למ”ד ובי”ת וה”א המשמשות בראש התיבה, אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, ולרגלים, בחיר”ק, צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים במשמע, אפילו קודש, אבל כשהיא נקודה פתח, כמו למלך, למדבר, לעיר, נודע באיזה מלך מדבר, וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר, וכן לאלהים לאותן שהוזהרתם עליהם במקום אחר. כיוצא בו אין כמוך באלהים (תהלים פו, ח.), לפי שלא פירש, הוצרך לינקד פת”ח: יחרם. יומת.  (ס) ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמרה בו מיתה במקום אחר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו’ (דברים יז, ה.), אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות בפנים, וחייבין עליהם לכל עבודת אלילים, בין שדרכה לעבדה בכך בין שאין דרכה לעבדה  (ע) בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף  (פ) והמנשק, אינו במיתה אלא באזהרה: {כ} וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליאר”ר בלע”ז, כמו והאכלתי את מוניך את בשרם (ישעיה מט, כו.): ולא תלחצנו. בגזילת ממון: כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול  (צ) להונותך, ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה  (ק) מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם: {כא} כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם: {כב} אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש  (ר) ענשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד, טו.), גזם ולא פירש ענשו, אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו’: {כג} והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו: {כד} אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג’, וזה אחד מהן: את עמי. עמי ונכרי, עמי  (ש) קודם. עני ועשיר, עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין (בבא מציעא עא.). וזה משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו קודם לעובד גילולים, ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני, לאותו שעמך. (ד”א את העני, שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי. את העני עמך, הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני): לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר, לא תכלימהו: נשך. רבית, שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה: {כה} אם חבול תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את  (ת) הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע. (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקב”ה, כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב): עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר,  (א) ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא פי”ט): {כו} כי הוא כסותה. זו טלית: שמלתו. זו חלוק: במה ישכב. לרבות את המצע: {כז} אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה  (ב) לקללת דיין (סנהדרין סו.): {כח} מלאתך. חובה המוטלת עליך  (ג) כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים: ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע: לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את  (ד) המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים, ומעשר לתרומה: בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש  (ה) סלעים מן הכהן, והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה  (ו) לשורך, מה בכור אדם לאחר ל’ יום פודהו, שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה (במדבר יח, טז.), אף בכור בהמה דקה מטפל בו ל’ יום, ואחר כך נותנו לכהן: {כט} שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את קרבנו, לא ימהר קודם שמונה,  (ז) לפי שהוא מחוסר זמן: ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן ומיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב, כז.), מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן (מכילתא פי”ט), וכן  (ח) משמעו, וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי: {ל} ואנשי קודש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי  (ט) נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי: ובשר בשדה טרפה. אף  (י) בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהווה (מכילתא פ”כ), מקום שדרך בהמות ליטרף, וכן כי בשדה מצאה (דברים כב, כז.), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (שם כג, יא.), הוא הדין למקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהווה. (ואונקלוס תרגם) ובשר דתליש מן חיוא חיתא, בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי (או) מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה: לכלב תשליכון אתו. אף הוא כו’ או אינו אלא כלב כמשמעו בנבלה או מכור לנכרי קל וחומר לטרפה שמותרת בכל הנאות א”כ מה תלוד לומר לכלב למדך הכתוב שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא, ז.), אמר הקב”ה תנו לו שכרו (מכילתא פ”כ):


שמות פרק-כג

{א} לא תשא שמע שוא. כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו: אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חבירו תביעת שקר,  (כ) שהבטיחהו להיות לו עד חמס: {ב} לא תהיה אחרי רבים לרעות. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד (סנהדרין ב.), וסוף המקרא דרשו, אחרי רבים להטות, שאם יש שנים מחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו, ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם. ולפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא. לא תהיה אחרי רבים לרעת. לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו מחייבין על המזכין. ולא תענה על רב. לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו”ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת. ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש, לא תענה על ריב לנטות, אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר לישבו על אופניו כפשוטו וכך פתרונו. לא תהיה אחרי רבים לרעות. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות וגו’. ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי  (ל) בצואר הרבים: {ג} לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא אזכנו  (מ) ואכבדנו: {ה} כי תראה חמור שונאך וגו’. הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מד’ לשונות של שמושי כי, וכה פתרונו, שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזוב לו. בתמיה: עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן עצור ועזוב (מלכים-א יד, י.), וכן ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו, כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו’ (דברים ז, יז.), שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו, כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת עובד כוכבים ומשאו של ישראל (בבא מציעא לב:), וחדלת: עזב תעזב עמו. לפרק המשא, מלמשקל ליה, מליטול משאוי ממנו: {ו} אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה (שם קיא:): {ז} ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרוג, ואף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לבית דין, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין: כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדינו אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה: {ח} ושחד לא תקח. אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לא תטה משפט: יעור פקחים. ואפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו (מכילתא פ”כ): ויסלף. כתרגומו ומקלקל: דברי צדיקים. דברים המצודקים, משפטי  (נ) אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין, ישרים: {ט} וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר, מפני שסורו  (ס) רע (בבא מציעא נט:): את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו: {י} ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.): {יא} תשמטנה.  (ע) מעבודה: ונטשתה. מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה, מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה,  (פ) מלזבל ומלקשקש: ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה, מה חיה אוכלת  (צ) בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית (מכילתא פ”כ): כן תעשה לכרמך. ותחלת המקרא מדבר  (ק) בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך: {יב} וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית  (ר) ממקומה (שם), שלא תאמר, הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית: למען ינוח שורך וחמורך. תן לו נייח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים  (ש) מן הקרקע, או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת, אין זה נייח אלא צער: בן אמתך. בעבד  (ת) הערל הכתוב מדבר (שם): והגר. זה  (א) גר תושב: {יג} ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה  (ב) באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו (יל”ש שנה, בשם המכילתא): לא תזכירו. שלא יאמר לו, שמור לי בצד עבודת אלילים  (ג) פלונית (סנהדרין סג:), או תעמוד עמי ביום עבודת אלילים פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ללמדך, ששקולה עבודת אלילים כנגד כל המצות כולם, והנזהר בה כשומר את כולן: לא ישמע. מן הנכרי: על פיך. שלא תעשה שותפות עם עובדי כוכבים, וישבע לך בעבודת אלילים שלו, נמצאת שאתה גורם שיזכיר על ידך: {יד} רגלים. פעמים, וכן כי הכיתני זה שלש רגלים (במדבר כב, כח.): {טו} חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו באביה. אביב לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות: ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני  (ד) ברגלים, הביאו לי עולות (חגיגה ז.): {טז} וחג הקציר. הוא  (ה) חג שבועות: בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאין בעצרת, היו מתירין  (ו) החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר וביום הבכורים וגו’ (במדבר כח, כו.): וחג האסיף. הוא חג הסוכות: באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים: {יז} שלש פעמים וגו’. לפי שהענין מדבר בשביעית,  (ז) הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן (מכילתא פ”כ): כל זכורך. הזכרים  (ח) שבך: {יח} לא תזבח על חמץ וגו’. לא תשחט את  (ט) הפסח בי”ד בניסן עד שתבער החמץ (מכילתא שם פסחים סג.): ולא ילין חלב חגי וגו’.  (י ) חוץ למזבח: עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר על מוקדה על המזבח  (כ) כל הלילה (ויקרא ו, ב.): ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר, שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח: {יט} ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חייבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן  (ל) בכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו, רואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי  (מ) לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת  (נ) המינין האמורין במקרא ארץ חטה ושעורה וגו’ (דברים ח, ח.): לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות  (ס) בתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון אנכי אשלח גדי עזים (בראשית לח, יז.), את גדי העזים (שם כ.), שני גדיי עזים (שם כז, ט.). ללמדך שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובג’ מקומות נכתב בתורה, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בשול (חולין קטו:): {כ} הנה אנכי שולח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה  (ע) בקרבך (שמות לג, ג.): אשר הכנותי. אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו, אל המקום אשר הכינותי כבר, מקומי ניכר  (פ) כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה: {כא} אל תמר בו. לשון המראה, כמו אשר ימרה את פיך (יהושע א, יח.): כי לא ישא לפשעכם. אינו מלומד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד, שהוא שליח, ואינו עושה אלא שליחותו: כי שמי בקרבו. מחובר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משותף בו. ורבותינו אמרו, זה מטטרו”ן, ששמו כשם רבו, מטטרו”ן בגימטריא שדי: {כב} וצרתי. כתרגומו  (צ) ואעיק: {כד} הרס תהרסם. לאותם  (ק) אלהות: מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם: {כו} לא תהיה משכלה. אם תעשה  (ר) רצוני: משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: {כז} והמותי. כמו והממתי, ותרגומו ואשגש. וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל אות אחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפו”ם, כגון והמותי, מגזרת והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.). וסבותי, מגזרת וסבב בית אל (שמואל-א ז, טז.). דלותי, מגזרת דללו וחרבו (ישעיה יט, ו.). על כפים חקותיך (שם מט, טז.), מגזרת חקקי לב (שופטים ה, טו.). את מי רצותי (שמואל-א יב, ג.), מגזרת רצץ עזב דלים (איוב כ, יט.). והמתרגם והמותי, ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היתה, אין ה”א שלה בפת”ח, ולא מ”ם שלה מודגשת, ולא נקודה מלאפו”ם. אלא והמתי (בצירי) כגון והמתה את העם הזה (במדבר יד, טו.), והתי”ו מודגשת לפי שתבא במקום ב’ תוי”ן, האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי”ו, והאחרת משמשת כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי. וכן ונתתי, התי”ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלשה תוי”ן, שתים ליסוד כמו ביום תת ה’ (יהושע י, יב.), מתת אלהים היא (קהלת ג, יג.), והשלישית לשמוש: עורף. שינוסו מלפניך ויהפכו לך ערפם: {כח} הצרעה. מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם, ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא  (ש) עברה את הירדן (סוטה לו.): והחתי והכנעני. הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל ז’ אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי, אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (שם), על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה: {כט} שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה: ורבה עליך. ותרבה  (ת) עליך: {ל} עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו: {לא} ושתי. לשון השתה, והתי”ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא תי”ו, והאחת לשמוש: עד הנהר. פרת: וגרשתמו.  (א ) ותגרשם: {לג} כי תעבד וגו’. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון  (ב) אי, שהוא אחד מד’ לשונות שהכי משמש, וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב, יד.), שהיא חובה:


שמות פרק-כד

{א} ואל משה אמר. פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד’  (ג) בסיון נאמרה לו עלה: {ב} ונגש משה לבדו. אל הערפל: {ג} ויבא משה ויספר לעם. בו ביום: את כל דברי ה’. מצות,  (ד) פרישה, והגבלה: ואת כל המשפטים. ז’ מצות שנצטוו בני נח, ושבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדומה, ודינין, שניתנו להם במרה (מכילתא בחדש פ”ג): {ד} ויכתוב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה (שם): וישכם בבקר. בחמשה  (ה) בסיון: {ה} את נערי.  (ו ) הבכורות: {ו} ויקח משה חצי הדם. מי חלקו, מלאך  (ז) בא וחלקו: באגנות. שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה, ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו, שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה: {ז} ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה,  (ח) ומצות שנצטוו במרה: {ח} ויזרוק. ענין  (ט) הזאה, ותרגומו וזרק על  (י) מדבחא לכפרא על עמא: {י} ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצו  (כ) ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב”ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו’ ותבער בם אש ה’ ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: וכעצם. כתרגומו לשון מראה: לטהר. לשון ברור וצלול: {יא} ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד: ויחזו את האלהים. היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתייה, כך מדרש תנחומא (בהעלותך ט”ו). ואונקלוס לא תרגם כן, אצילי, לשון גדולים, כמו ומאציליה קראתיך (ישעיה מא, ט.), ויאצל מן הרוח (במדבר יא, כה.), שש אמות אצילה (יחזקאל מא, ח.): {יב} ויאמר ה’ אל משה. לאחר מתן תורה: עלה אלי ההרה והיה שם. מ’ יום: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. כל שש מאות ושלש עשרה מצות  (ל) בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דבור ודבור מצות התלויות בו: {יג} ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל מ’ יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה, למדנו שלא היה יהושע עמהם: {יד} ואל הזקנים אמר.  (מ ) בצאתו מן המחנה: שבו לנו בזה. והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה,  (נ) להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו: חור. בנה של מרים  (ס) היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (דברי הימים-א ב, יט.), אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא:): מי בעל דברים. מי  (ע) שיש לו דין: {טז} ויכסהו הענן. רבותינו חולקים בדבר (יומא ד.:), יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חדש (עד עצרת יום מתן תורה. רש”י ישן): ויכסהו הענן.  (פ ) להר: ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת  (צ) הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ויש אומרים, ויכסהו הענן למשה ו’ ימים, לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת מ’ יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה  (ק) ימים (שם): {יח} בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב”ה למשה שביל (נ”א חופה) בתוכו: חסלת פרשת משפטים:

Add Your Comment