שמות – רש”י

פרשת ויקהל

שמות פרק-לה

{א} ויקהל משה. למחרת יום הכפורים  (א) כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים,  (ב) אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו  (ג) ואכנש: {ב} ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן,  (ד) לומר, שאינו דוחה את השבת: {ג} לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים, הבערה  (ה) ללאו  (ו) יצאת, ויש אומרים לחלק  (ז) יצאת (סנהדרין לה: יבמות ו:): {ד} זה הדבר אשר צוה ה’. לי  (ח) לאמר לכם: {ה} נדיב לבו. על שם שלבו נדבו קרוי  (ט) נדיב לב. כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם: {יא} את המשכן. יריעות התחתונות  (י) הנראות בתוכו קרוים משכן: את אהלו. היא אהל יריעות עזים  (כ) העשוי לגג: ואת מכסהו. מכסה עורות אילים  (ל) והתחשים: {יב} ואת פרוכת המסך. פרוכת המחיצה. כל דבר המגין  (מ) בין למעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך, וכן שכת בעדו (איוב א, ו.), הנני שך את דרכך (הושע ב, ח.): {יג} לחם הפנים. כבר פירשתי, על שם שהיו לו פנים  (נ) לכאן ולכאן, שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה: {יד} ואת כליה. מלקחים ומחתות: נרותיה. לוציני”ש בלע”ז, בזיכים שהשמן והפתילות נתונין בהן: ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משונה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (פו.), מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך: {טו} מסך הפתח. וילון שלפני המזרח, שלא היו שם קרשים ולא יריעות: {יז} את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה: ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות, של רוחב החצר שהיה חמשים רחב, וסתומין הימנו לצד צפון ט”ו אמה, וכן לדרום, שנאמר וחמש עשרה אמה קלעים לכתף (שמות כז, יד.): {יח} יתדות. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ, שלא ינועו ברוח: מיתריהם. חבלים לקשור: {יט} בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות: {כב} על הנשים. עם הנשים,  (ס) וסמוכין אליהם. (מה שהתרגום הניח על כפשוטו, משום דלא מתרגם ויבאו האנשים ואתו גבריא, כמו שמתרגם לעיל מיניה, רק מתרגם ומייתן, ורצה לומר שהביאו חח ונזם בעודן על הנשים, כמו שכתב רש”י על טוו את העזים): חח. הוא תכשיט של זהב עגול, נתון על הזרוע,  (ע) והוא הצמיד: וכומז. כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו  (פ) שם כומז, כאן מקום זמה: {כג} וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים,  (צ) כולם הביאו: {כו} טוו את העזים. היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם (שבת צט.): {כז} והנשאם הביאו. אמר ר’ נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז.), אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו’, לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב: {ל} חור. בנה של מרים  (ק) היה: {לד} ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר, ולא נכר שוע לפני דל (איוב לד, יט.):


שמות פרק-לו

{ה} מדי העבודה. יותר מכדי  (ר) צורך העבודה: {ו} ויכלא. לשון מניעה: {ז} והמלאכה היתה דים לכל המלאכה ומלאכת ההבאה היתה  (ש) דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה, ולהותר: והותר. כמו והכבד את  (ת) לבו (שמות ח, יא.), והכות את מואב (מלכים-ב ג, כד.):


שמות פרק-לז

{א} ויעש בצלאל. לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים,  (א) נקראת על שמו:


שמות פרק-לח

{ז} נבוב לוחות. נבוב הוא חלול, וכן ועביו ארבע אצבעות נבוב (ירמיה נב, כא.): נבוב לוחות. הלוחות של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע: {ח} במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר  (ב) הרע, אמר לו הקב”ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות  (ג) במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה,  (ד) ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה  (ה) ונסתרה, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו’ ויעש בה וגו’, וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט.), וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא,  (ו) והוא תרגום של מראות, מירוא”ש בלע”ז (שפיעגעל), וכן מצינו בישעיה (ג, כג.), והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא: אשר צבאו. להביא  (ז) נדבתן: {יח} לעמת קלעי החצר. כמדת קלעי  (ח) החצר: חסלת פרשת ויקהל:


פרשת פקודי

{כא} אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת  (א) המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו: המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני  (ב) חורבנין על עונותיהן של ישראל: משכן העדות. עדות  (ג) לישראל שויתר להם הקב”ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם: עבודת הלוים. פקודי המשכן וכליו, הוא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד  (ד) ולהקים, איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד.): ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו: {כב} ובצלאל בן אורי וגו’ עשה אל כל אשר צוה ה’ את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה’ את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן. (לא לענין צווי להתנדב קאמר, דהא אדרבה להיפך צוה הקב”ה בפרשת תרומה, מתחלה הכלים שלחן מנורה יריעות, ואחר כך ציווי הקרשים, וציווי משה רבינו ע”ה ריש ויקהל, תחלה המשכן ואהלו ואחר כך הכלים, הא מיירי לענין ציווי לפועל איך יפעול כסדר, ותמצא בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם בצלאל וגו’, הוזכר מתחלה את אהל מועד, ואחר כך הכלים, אבל לענין להתנדב להכין מה שיהיו צריכין, מה לי מה שמתנדב תחלה, ועיין בתוספות פרק הרואה (ברכות נה.). ואם תאמר מנלן שמשה רבינו ע”ה צוה לבצלאל הפך הענין, ויש לומר, כיון דכתיב בפרשת ויקהל ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו’, וקצר מה שדיבר עמהם, והאי קרא מדכתיב כל אשר צוה ה’ את משה, חזינן דהיה מצוה להם בהיפוך. ודוק היטב) אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי מפי הקב”ה, אמר משה, בצל אל היית, כי וודאי כך צוה לי הקב”ה, וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים: {כד} ככר. ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה,  (ה) הרי הככר ק”כ מנה, והמנה כ”ה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל  (ו) השקלים שפחותין במנינם מג’ אלפים, שאין מגיעין לככר: {כו} בקע. הוא שם משקל של  (ז) מחצית השקל: לשש מאות אלף וגו’. כך היו ישראל, וכך עלה מנינם אחר שהוקם  (ח) המשכן בספר במדבר, ואף עתה בנדבת המשכן כך היו, ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף, עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן ג’ מאות, אלף שלימים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין, עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים: {כז} לצקת. כתרגומו לאתכא: את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם מ”ח קרשים, ולהן צ”ו אדנים, ואדני פרכת ארבעה, הרי מאה, וכל שאר האדנים נחשת כתיב בהם: {כח} וצפה ראשיהם. של עמודים  (ט) מהן, שבכולן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף:


שמות פרק-לט

{א} ומן התכלת והארגמן וגו’. שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקדש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש: {ג} וירקעו. כמו לרוקע הארץ (תהלים קלו, ו.), כתרגומו ורדידו טסין, היו מרדדין מן הזהב, אשטנ”דרא בלע”ז, טסין דקות. כאן הוא מלמדך היאך היו טווין את הזהב עם החוטין, מרדדים טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים מעורבים עם כל מין ומין בחשן ואפוד, שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד: {כח} ואת פארי המגבעות. תפארת  (י) המגבעות, המגבעות המפוארות: {לא} לתת על המצנפת מלמעלה. ועל ידי הפתילים היה מושיבן על המצנפת כמין כתר, ואי אפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה, ומהו על המצנפת מלמעלה. ועוד הקשיתי בה, כאן הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובענין הצוואה הוא אומר ושמת אותו על פתיל תכלת (שמות כח, לז.). ואומר אני, פתיל תכלת זה חוטין הן, לקשרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו, שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהוא בראשו, ושני חוטין היו בכל קצה וקצה, אחת ממעל ואחת מתחת לצד מצחו, וכן באמצעו, שכך הוא נוח לקשור, ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמר על פתיל תכלת, ועליו פתיל תכלת, וקושר ראשיהם השנים כולם יחד מאחוריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד וירכסו את החשן וגו’, ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו ב’ טבעות החשן, ובב’ כתפות האפוד היו ב’ טבעות האפוד שכנגדן, ולפי דרך קשירה ד’ חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי אפשר: {לב} ויעשו בני ישראל. את המלאכה  (כ) ככל אשר צוה ה’ וגו’: {לג} ויביאו את המשכן וגו’. שלא היו יכולין  (ל) להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב”ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב”ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא (פקודי י”א): {מג} ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי  (מ) נועם ה’ אלהינו עלינו וגו’ (תהלים צ, יז.), והוא אחד מי”א  (נ) מזמורים שבתפלה למשה:


שמות פרק-מ

{ג} וסכות על הארון. לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה: {ד} וערכת את ערכו. שתי מערכות של לחם הפנים: {יט} ויפרש את האהל. הן יריעות העזים: {כ} את העדות. הלוחות: {כב} על ירך המשכן צפונה. בחצי הצפוני של רוחב הבית (יומא לג:): ירך. כתרגומו צדא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם: {כז} ויקטר עליו קטורת. שחרית וערבית, כמו שנאמר בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו’ (שמות ל, ז.): {כט} ויעל עליו וגו’. אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן, שמש משה  (ס) והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוה אהרן בו ביום, שנאמר קרב אל המזבח וגו’ (ויקרא ט, ז.): את העולה.  (ע ) עולת התמיד: ואת המנחה. מנחת נסכים של  (פ) תמיד, כמו שנאמר ועשרון סלת בלול בשמן וגו’ (שמות כט, מ.): {לא} ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. יום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה, ותרגומו ויקדשון מניה, בו ביום קדש משה עמהם: {לב} ובקרבתם. כמו ובקרבם, כשיקרבו: {לה} ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד. וכתוב אחד אומר, ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז, פט.), בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמר מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן, לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס ומדבר עמו (פתיחה לת”כ ח.): {לח} לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא  (צ) קרוי מסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג.), וכן אלה מסעי (במדבר לג, א.), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות: חסלת פרשת פקודי:

Add Your Comment