פרק ח – משנה ה

קֵבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה {יז}. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ:

 ר”ע מברטנורה  קֵבָה. חָלָב הַקָּרוּשׁ שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה: נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה. הָכִי קָאָמַר, שְׁחִיטַת נָכְרִי שֶׁהִיא נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה: הַמַּעֲמִיד. חָלָב: בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה. דְּהוּא בָּשָׂר: אִם יֵשׁ בָּהּ. לִתֵּן טַעַם בֶּחָלָב: הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲמִיד, הוֹאִיל וְהָעוֹר עַצְמוֹ שֶׁל הֶתֵּר הוּא וְאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ, לֹא אָמְרִינַן בְּהַאי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד. אֲבָל אִם הֶעֱמִיד הַגְּבִינָה בְּעוֹר קֵבָה שֶׁל נְבֵלָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ לִתֵּן טַעַם בֶּחָלָב, אָסוּר, מִפְּנֵי הַמַּעֲמִיד שֶׁאָסוּר וְאִסּוּרוֹ מֵחֲמַת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ אָסְרוּ גְבִינוֹת הַנָּכְרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּעוֹר קֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. אֲבָל הַקֵּבָה עַצְמָהּ דְּהַיְנוּ הֶחָלָב הַקָּרוּשׁ {יח} שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה, אַסִּיקְנָא דְּלֵית בָּהּ אִסּוּר כְּלָל, דְּפֵרְשָׁא בְּעַלְמָא הוּא. כֵּן כָּתַב רַמְבַּ”ם. אֲבָל רַשִׁ”י כָּתַב, וְחָלָב הַנִּמְצָא קָרוּשׁ בְּעוֹר הַקֵּבָה שֶׁמּוֹלְחִין אוֹתָהּ בְּעוֹרָהּ, אֲנִי הָיִיתִי נוֹהֵג הֶתֵּר עַד הֵנָּה, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְּנוּ בָהּ חָלָב אַחֵר, וְטוֹעֶה הָיִיתִי בְּכָךְ, שֶׁהָיִיתִי סוֹבֵר מִדְּאָמְרִינַן [בַּעֲבוֹדָה זָרָה דַּף כט] גַּבֵּי קֵבַת עוֹלָה, כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה גּוֹמְעָהּ חַיָּה, שְׁמַע מִנַּהּ פֵּרְשָׁא בְּעַלְמָא הִיא וְלֹא מִתַּסְּרָא, וְלֹא הִיא, חָלָב גָּמוּר הוּא, מִדִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה קֵבָתָהּ אֲסוּרָה, שְׁמַע מִנַּהּ חָלָב הוּא {יט}. וְקֵבַת עוֹלָה דְּשַׁרְיָא, מִשּׁוּם דְּלָאו גּוּפָהּ הוּא אֶלָּא שֶׁיְּנָקַתּוּ מֵאִמּוֹ וַהֲוָה לֵיהּ כָּנוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ כְּנָתוּן בִּקְעָרָה וּמֻתָּר: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {יז} אֲסוּרָה. בַּגְּמָרָא מַקְשִׁינַן אַהָא דְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק ב’ דַּעֲבוֹדָה זָרָה מִשְׁנָה ה’ דְּטַעֲמָא דְּאָסְרוּ גְּבִינָה שֶׁל נָכְרִים מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. וּמַשְׁמַע הָא קֵבָה גוּפָא שָׁרְיָא. וּמְשָׁנִינַן, לֹא קַשְׁיָא, הָכָא קֹדֶם חֲזָרָה, וְהָתָם לְאַחַר חֲזָרָה דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע דְּהָתָם בַּמִּשְׁנָה: {יח} לֹא דָק, דִּלְהָרַמְבַּ”ם אֵין חִלּוּק בֵּין קָרוּשׁ לְצָלוּל. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר דִּכְשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה קֵבָתָהּ אֲסוּרָה, קֹדֶם חֲזָרָה נִשְׁנֵית. [אֲבָל טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה כוּ’, מַסְקִינַן בַּגְּמָרָא דְּאַחַר חֲזָרָה נִשְׁנֵית, דְּאִם לֹא כֵן קַשְׁיָא רֵישָׁא. וְזֶה דֹּחַק. הָרֹא”שׁ. וְעוֹד קָשֶׁה דְּלִשְׁמָעִינַן רְבוּתָא טְפֵי אַחַר חֲזָרָה דְּאַף כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה כוּ’ מֻתֶּרֶת]: {יט} כָּתַב הָרֹא”שׁ דְּלֹא גָרַס בַּגְּמָרָא הַמַּסְקָנָא שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ”ם. וּבְדִבְרֵי רַשִׁ”י נִיחָא דְּנָקַט קָרוּשׁ, דַּהֲוֵי רְבוּתָא דַּאֲפִלּוּ קָרוּשׁ אָסוּר. וּלְרַשִׁ”י כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה קֵבָתָהּ אֲסוּרָה, אַף לְאַחַר חֲזָרָה נִשְׁנֵית. וְכָתַב הָרַ”ן דְּהַיְנוּ טַעֲמָא, דְּחָלָב הַכָּנוּס בַּבְּהֵמָה לָאו כִּבְהֵמָה שֶׁנִּמְצָא בָהּ דַּיְנִינַן לֵיהּ, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בִּקְעָרָה וְדִינוֹ כְמָקוֹם שֶׁבָּא מִשָּׁם וְדִין חָלָב גָּמוּר יֵשׁ לוֹ לְכָל דָּבָר. וְהָא דְאָמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּפֵרְשָׁא בְּעַלְמָא הוּא, אֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיְּהֵא כְפֵרֵשׁ, אֶלָּא הָכָא קָאָמַר, שֶׁפּוֹרֵשׁ מִגּוּפָהּ וְאֵינוֹ כְגוּפָהּ, וּמִשּׁוּם הָכִי כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה כוּ’, וּטְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה כוּ’: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  קיבת עובד כוכבים ושל נבלה הרי זו אסורה המעמיד כו’: הקיבה ידוע וכבר ביארנו במסכת ע”ז שפסקו ההלכה שקיבה היא כמו הזבל ומותרת ומותר להעמיד החלב לכתחלה בקיבת עובד כוכבים ובקיבת נבלה מפני שהיא פירשא בעלמא ודע שאין מותר לכתחלה להעמיד החלב בעור קיבת שחוטה ואם עבר והעמידו רואים אותו בנ”ט כשאר כל בשר בחלב ואם לא היה עובד כוכבים מצוי משערים אותו בששים כמו שזכרנו ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה והאיסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד אבל חלב שהעמיד בעור נבלה אותה גבינה אסורה ואין טועמים אותה לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד וזו היא סבת איסור גבינות העובדי כוכבים כמו שבארנו שם: (רמב”ם)


פרק ח – משנה ו

חֹמֶר {כ} בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין {כא} עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד:

 ר”ע מברטנורה  שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ. וַאֲפִלּוּ קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה בְּחַיֵּיהֶן, יֵשׁ מְעִילָה בְּאֵמוּרֵיהֶן לְאַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָן. דִּכְתִיב גַּבֵּי קָדָשִׁים קַלִּים (וַיִּקְרָא ג) כָּל חֵלֶב לַה’, וּלְהָכִי כְּתִיב בְּהוּ לַה’, לְמֵימַר דְּקָדְשֵׁי ה’ קָרִינַן בֵּיהּ לְעִנְיַן מְעִילָה: וְטָמֵא. אִם אֲכָלוֹ בְּטֻמְאַת הַגּוּף חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת מִשּׁוּם חֵלֶב וְאַחַת מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. דְּגַבֵּי דָּם כְּתִיב (שָׁם ז) עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר, לְכַפָּרָה נְתַתִּיו וְלֹא שֶׁיְּהֵא קָרוּי שֶׁלִּי לִמְעֹל בּוֹ, שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא לְכַפֵּר בִּשְׁבִילְכֶם. וּמִשּׁוּם פִּגּוּל אֵין בּוֹ, דְּכָל שֶׁדָּבָר אַחֵר מַתִּיר אוֹתוֹ, כְּגוֹן בְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁהַדָּם מַתִּירוֹ לַכֹּהֲנִים בִּזְרִיקָתוֹ, וּכְגוֹן עוֹלָה שֶׁדָּמָהּ מַתִּירָהּ לַמִּזְבֵּחַ, דְּאִם לֹא נִזְרַק דָּמָהּ אֵין אֵבָרֶיהָ נִקְטָרִים דִּכְתִיב (שָׁם) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ וַהֲדַר וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִחוֹחַ {כב}, אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, אֲבָל דָּם דְּהוּא גּוּפֵיהּ מַתִּיר הוּא {כג} אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וּמִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא נַמִּי אֵין בּוֹ, דִּכְתִיב בַּדָּם תְּרֵי מִעוּטֵי, הוּא וְלָכֶם, חַד לְמִעוּטֵי מִנּוֹתָר וְחַד לְמִעוּטֵי מִטֻּמְאָה: אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה. כְּדִכְתִיב (שָׁם ז) מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {כ} חֹמֶר כוּ’. מִשּׁוּם סֵיפָא שֶׁהַדָּם נוֹהֵג כוּ’ תָּנָא לָהּ הָכָא: {כא} וְחַיָּבִין כוּ’. בְּעִנְיַן אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר עַיֵּן בְּפֶרֶק ג’ דִּכְרֵתוֹת מִשְׁנָה ד’: {כב} רַשִׁ”י. וּפְלִיאָה בְּעֵינַי, דְּהַךְ קְרָא בְּסֵדֶר אַחֲרֵי בְּפָרָשַׁת שְׁחוּטֵי חוּץ לְעִנְיַן שְׁלָמִים כְּתִיב, וַהֲוָה לֵיהּ לִכְתֹּב קְרָא דִּבְפָרָשַׁת עוֹלָה בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם וְגוֹ’ וְעָרְכוּ אֶת הַנְּתָחִים וְגוֹ’. וְכֵן כָּתְבוּ רַשִׁ”י וְהָרַ”ב בְּמִשְׁנָה ד’ פֶּרֶק ד’ דִּזְבָחִים: {כג} וּלְשׁוֹן רַשִׁ”י, דָּבָר שֶׁאֵין אַחֵר מַתִּירוֹ אֶלָּא הוּא מַתִּיר עַצְמוֹ. וְהַיְנוּ דְּחֵלֶב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַתִּיר הַבָּשָׂר לַכֹּהֲנִים, כְּדִכְתִיב בִּשְׁמוּאֵל א’ ב’ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לָךְ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם מַתִּיר דְּהַיְנוּ הַדָּם. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּלָא חֲשִׁיבֵי מַתִּיר כֵּיוָן דְּאִם נִטְמְאוּ אוֹ אָבְדוּ שָׁרֵי בָּשָׂר בַּאֲכִילָה: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב חומר כו’: כל חלב לה’ אמרו לרבות אימורי קדשים למעילה רוצה לומר למי שנהנה בהן בשוה פרוטה מעל כמו שנתבאר במעילה וכן אם היה אותו החלב נותר חייבים עליו משום נותר וכן אם אכל אותו אדם טמא חייבים עליו משום טמא וכן אם נתפגל הזבח כמו שנתבאר בשני מזבחים מי שאכל מחלבו חייב ודם קדשים נאמר בו ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה וא”א שיהיה דם קדשים פיגול לפי שהוא בעצמו מתיר ואין מי שיתירנו כמו שנתבאר ברביעי מזבחים ונאמר עוד בדם מיעוט אחר והוא מ”ש ואני נתתיו לכם ונאמר מיעוט שלישי והוא שנאמר כי הדם הוא הנפש וגו’ ר”ל שהוא עומד כמות שהוא אין איסור אחר נוסף עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעיטי מטומאה וחד למעוטי מנותר וכבר נתבאר שהאוכל דם קדשים באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה: (רמב”ם)


Add Your Comment