פרק י – משנה ג

בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין {יא} לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי {יב}, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת {יג}. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר, מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:

 ר”ע מברטנורה  בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה. מַתְנִיתִין אַיְרֵי בִּבְכוֹר שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן וְנָפַל בּוֹ מוּם בְּיַד כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ. דְּאִי בִּבְכוֹר בְּיַד יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁנְּתָנוֹ לַכֹּהֵן, אַמַּאי פּוֹטְרִים אֶת כֻּלָּן מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה, לֵימָא לֵיהּ כֹּהֵן, אִי בְּכוֹר הוּא כֻּלַּהּ דִּידִי הוּא, אִי לֹא בְכוֹר הוּא הַב לִי מַתְּנְתָאֵי. אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר בָּא לְיַד כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ וְנִתְעָרֵב בְּמֵאָה, פּוֹטְרִים אֶת כֻּלָּן מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה, דְּכָל חַד וְחַד יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלוֹמַר לַכֹּהֵן, שֶׁלִּי בְּכוֹר הוּא, שֶׁמְּכָרוֹ הַכֹּהֵן וּפָטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, דְּמִן הַבְּכוֹר אֵין נוֹתְנִים מַתָּנוֹת, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עַל קְדֻשָּׁה: אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא הַבְּכוֹר אֶחָד מֵהֶן, וְיָכוֹל לוֹמַר זֶה הוּא: צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. שֶׁיַּעֲשֶׂה בוֹ סִימָן. שֶׁיָּבִינוּ הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ לְכֹהֵן אוֹ לְנָכְרִי שֻׁתָּפוּת בָּהּ: וְאִם אָמַר לוֹ. אִם אָמַר כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל פָּרָה זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת שֶׁבָּהּ: פָּטוּר. יִשְׂרָאֵל {יד} מִן הַמַּתָּנוֹת: אָמַר לוֹ. יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ טַבָּח, מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ: וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת. הַקֵּבָה, שֶׁהִיא אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת: נוֹתְנָן. לוֹקֵחַ זֶה לַכֹּהֵן: וְאֵין הַמּוֹכֵר מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. שֶׁהֲרֵי הָיָה יוֹדֵעַ הַלּוֹקֵחַ שֶׁמַּתָּנוֹת שָׁם, וְזֶה לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַקֵּבָה: לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל. כָּךְ וְכָךְ הַלִּטְרָא, וְשָׁקַל לוֹ הַקֵּבָה. נוֹתְנָהּ לוֹ לוֹקֵחַ לַכֹּהֵן, שֶׁהֲרֵי הַגְּזֵלָה אֶצְלוֹ וְצָרִיךְ לְהָשִׁיב, וְהַטַּבָּח יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים, שֶׁהֲרֵי מָכַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם עָבַר הַשּׁוֹחֵט וְלֹא נָתַן מַתָּנוֹת מִן הַבְּהֵמָה, לֹא נֶאֱסַר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה, אֲבָל מְנַדִּין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁפָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, אִם הוּא טַבָּח {טו} שֶׁשּׁוֹחֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ {טז} שַׁבָּתוֹת, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מַתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָן לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם קָבַע בֵּית מִטְבָּחַיִם, אֵין מַמְתִּינִים לוֹ אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִיָּד, וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן מְנַדִּין אוֹתוֹ: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {יא} פּוֹטְרִים. עַל כָּרְחֲךָ כְּשֶׁכֻּלָּן בַּעֲלֵי מוּמִין אַיְרֵי. דְּאֵין שׁוֹחֲטִין בְּכוֹר אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל בּוֹ מוּם, וּמִדְּנִתְעָרֵב וְאֵין מַכִּירִין בּוֹ אִם כֵּן גַּם הָאֲחֵרִים בַּעֲלֵי מוּמִין הֵן. תּוֹסָפוֹת: {יב} הַשּׁוֹחֵט כוּ’. וְלִתְנֵי הַכֹּהֵן וְהַנָּכְרִי פְּטוּרִין. אָמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת הַדִּין עִם הַטַּבָּח. כְּלוֹמַר דְּיָכוֹל הַכֹּהֵן לִתְבֹּעַ מַתְּנוֹתָיו מֵהַטַּבָּח. וְיָלְפִינַן לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} פָּטוּר כוּ’. דִּכְתִיב מֵאֵת הָעָם, וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים. גְּמָרָא. וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֵין נָכְרִי בִּכְלַל הָעָם זוֹבְחֵי זֶבַח: {יד} הַלּוֹקֵחַ. שֶׁהֲרֵי שֶׁל כֹּהֵן הֵן. וְדִכְוָתָהּ בְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה מִיחַיַּב הַלּוֹקֵחַ, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא שְׁחָטָהּ עֲלֵיהּ רַמְיָא לְמִתְבִינְהוּ. רַשִׁ”י: {טו} דְּמִדְּרַבָּנָן גָּזְרוּ כְּשֶׁהוּא טַבָּח לִתֵּן מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֲפִלּוּ הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יַרְגִּילוּ טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל לְשַׁתֵּף כֹּהֲנִים אֲחֵרִים עִמָּהֶם לִפָּטֵר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְעַד שָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת דְּאִיכָּא לְמֵימַר לְדִידֵיהּ שָׁחַט לֹא גָזְרוּ רַבָּנָן וְאוֹקְמוּהוּ עַל דְּבַר תּוֹרָה, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ גָּזְרוּ. וְכִי קָבַע אַמְּסַחְתָּא מִיָּד מוּכָח דְּלָאו דִּידֵיהּ שָׁחֵיט וּלְכָךְ גָּזְרוּ לְאַלְתָּר. תּוֹסָפוֹת: {טז} יֵרָאֶה דְרָצָה לוֹמַר הַכֹּל לְפִי תֹאַר הָעִנְיָן, לִפְעָמִים שְׁתַּיִם וְלִפְעָמִים שָׁלֹשׁ, לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּן דְּאִיכָּא פִּרְסוּמֵי דְּלָאו לְדִידֵיהּ שָׁחֵיט. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ בְּשֵׁם רִ”י, דְּנָקַט שְׁתַּיִם לְרַבִּי דְּאִית לֵיהּ בִּתְרֵי זִמְנֵי הֲוֵי חֲזָקָה, וְשָׁלֹשׁ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כו’: הבכור הזה הוא שהגיע ליד הכהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמת הסדר הזה ונפל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הבכור זה חייב מתנות כל עיקר אח”כ נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר. ומה שאמר פטור מן המתנות רוצה לומר הטבח לפי שהעיקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנקבע במתנות ואפילו היה כהן מוציאים אותם מידו ונותנין אותם לזולתו: ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומתנתו ויניח המתנות במקומותן ואם התנה בעיקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהן עומדים במקומן אינו צריך שירשום: (רמב”ם)


פרק י – משנה ד

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר {יז}, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהוּ לְחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת {כ}:

 ר”ע מברטנורה  מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה. הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ: עַד כַּף שֶׁל יָד. עֶצֶם רָחָב שֶׁל כָּתֵף שֶׁקּוֹרִין אספלדו”ן. וְהֵן שְׁנֵי עֲצָמוֹת, הָעֶצֶם הָאֶמְצָעִי דְּהַיְנוּ מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ עַד מְקוֹם שֶׁכְּנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִכָּר, וְהָעֶצֶם הָעֶלְיוֹן הַמְחֻבָּר לַגּוּף {יח}. וְהַזְּרוֹעַ הַיְמִינִי בִּלְבָד הוּא שֶׁנּוֹתְנִים לַכֹּהֵן, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יח) וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ, הַמְיֻמָּן שֶׁבַּזְּרוֹעַ {יט}: וְהוּא שֶׁל נָזִיר. כְּלוֹמַר, וְכֵן זְרוֹעַ בְּשֵׁלָה הָאָמוּר בַּנָּזִיר, כָּךְ נִטֶּלֶת: וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל שׁוֹק. הָאָמוּר בִּשְׁלָמִים נַמִּי הֲוֵי שְׁנֵי עֲצָמוֹת מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד בּוּקָא דְאַטְמָא, דְּהַיְנוּ כָּל הַיָּרֵךְ: סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. הַיְנוּ פֶּרֶק שֶׁבֵּין הַקּוּלִית וְעֶצֶם הָאֶמְצָעִי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי. אֵצֶל הַצְּדָעִים. וְחוֹתֵךְ כְּלַפֵּי מַטָּה עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת. עַד שִׁיפּוּי כוֹבַע שֶׁהִיא פַּקְעִיתָהּ וּפִתְחָהּ שֶׁל קָנֶה, דְּהַיְנוּ לְחָיַיִם הַתַּחְתּוֹנוֹת עִם הַלָּשׁוֹן. פֵּרוּשׁ אַחֵר, פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה שֶׁל קָנֶה שֶׁעֲשׂוּיָה עֲגֻלָּה כְּפִקָּה. וּפִקָּה הִיא עֲגֻלָּה כְּכַדּוּר וּבְתוֹכָהּ נֶקֶב שֶׁתּוֹחֲבוֹת הַנָּשִׁים בַּפֶּלֶךְ לְהַכְבִּידוֹ כְּשֶׁטֹּווֹת בּוֹ: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {יז} פָּטוּר. וּרְמִינְהוּ דִתְנַן סוֹף פֶּרֶק ד’ דְּפֵאָה שֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט, הָכָא פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קַיְמָא, קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קַיְמָא. וַהֲרֵי עִסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר כוּ’ סָפֵק חַיָּב, סְפֵק אִסּוּרָא לְחֻמְרָא וּסְפֵק מָמוֹנָא לְקֻלָּא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י, חַלָּה סְפֵק אִסּוּרָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲוֹן מִיתָה, הִלְכָּךְ לֹא סָמְכִינַן אַחֲזָקָה, אֲבָל מַתָּנוֹת אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה אֶלָּא דִּין מָמוֹן, וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה: {יח} כַּוָּנָתוֹ לוֹמַר, שֶׁהָעֶצֶם הָעֶלְיוֹן הַמְחֻבָּר לַגּוּף הוּא בִכְלַל הַזְּרוֹעַ, וְהוּא אֶחָד מִשְּׁנֵי עֲצָמוֹת, וְעַד דִּתְנַן הוּא עַד בִּכְלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} וְאִם כֵּן לְרַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּמַתְּנַת הַזְּרוֹעַ רַק עֶצֶם הָאֶמְצָעִי לְבַדּוֹ, וּבְהָא פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} אֵיזֶהוּ כוּ’. וּבַגְּמָרָא. וְהַלְּחָיַיִם לְמַאי אֲתָא, לְהָבִיא צֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים. וְהַקֵּבָה לְמַאי אֲתָא, לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה וְשֶׁבְּתוֹכָהּ: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא כו’: זרוע היא היד הימין וכבר נתבאר לך מגבול היד וממה שביארנו על הארכובה למעלה מב’ פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא רגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שהלשון עם שני הלחיים תחשב היא מכלל מתנות כהונה וכתבה הגמרא א”ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן למי שירצה ואע”פ שלא יגיעו לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנים אותו ג”כ לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב לתת מתנות ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותן הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן. והכלאים חייבים במתנות ג”כ ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות כהונה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בגמרא ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא תחזיק ידיו על הגזל ואם עבר העובר וקנה אותו אינו נאסר באכילה לפי שעיקר בידינו שמתנות כהונה נגזלות אין הכהן רשאי לתבוע אלא לטבח לא למי שיאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמן מ”מ הוא גזל ואיני רואה שום צד להתיר זה לכתחלה. וראוי שתדע מה שאמרו מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבים אצלם כדרך שהמלכים אוכלים. ואמרו ונתן לכהן ונתן ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לו לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי לנו להצריכו לכך: ואמרו הזרוע לאחד הקיבה לאחד לחיים לשניים ואם היו מתנות שור מחלקים אותן. לפי שאין מותר בכל מתנות כהונה לתתם לאיש אחד וכבר מנעו מזה מאד: וסובך של רגל שכבת הרגל רצה לומר ענפי המיתרים ואין הלכה כר’ יהודה: (רמב”ם)

Add Your Comment