פרק ט – משנה ז

הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין {כט} בִּבְהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר {לב}. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבַר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

 ר”ע מברטנורה  הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בִּבְהֵמָה. נִתְלַשׁ מִמֶּנָּה אֵבָר דְּהַיְנוּ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, אוֹ נִתְלַשׁ מִמֶּנָּה בָּשָׂר לְבַדּוֹ, וַעֲדַיִן הֵן מְעֻרִין בָּהּ בְּמִקְצָת. וְיֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין אֵבָר מִן הַחַי לְבָשָׂר מִן הַחַי, שֶׁהָאֵבָר מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים כִּנְבֵלָה, וְהַבָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ אֵבָר, טָהוֹר מִכְּלוּם, כִּדְיָלְפִינַן מִקְּרָא דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יא) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה, מִמִּקְצַת בְּהֵמָה כְּגוֹן אֵבָר מִמֶּנָּה, וְסֵיפָא דִקְרָא הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא, וּמִדִּכְתִיב וְכִי יָמוּת מַשְׁמַע כְּעֵין מִיתָה בָּעִינַן שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, לַאֲפוֹקֵי בָּשָׂר שֶׁעוֹשֶׂה חֲלִיפִין, שֶׁאִם יִתְלֹשׁ בָּשָׂר מִן הַבְּהֵמָה, בָּשָׂר אַחֵר עוֹלֶה תַחְתָּיו: מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לְהַאֲכִילָן לְנָכְרִי {ל}, הֲווּ אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה וּלְטַמֵּא אֲחֵרִים. דְּטֻמְאַת עַצְמָן אֵין בָּהֶן עַד שֶׁיִּתָּלְשׁוּ כֻלָּן {לא}, אֲבָל מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַשֶּׁרֶץ וּמְטַמְּאִין בָּהּ אֶת אֲחֵרִים: וּצְרִיכִים הֶכְשֵׁר. לָבֹא בַמַּיִם לְאַחַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ, וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִים טֻמְאָה לְעוֹלָם: נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה. נִטְהֲרוּ מִלְּטַמֵּא עוֹד מִשּׁוּם נְבֵלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵיפָה, יְדֵי נְבֵלָה טָהֲרוּ {לג}, דְּאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִפּוּל {לד}: הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ. לְקַבֵּל טֻמְאָה בְּלֹא הֶכְשֵׁר אַחֵר, כְּדִין בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָם שֶׁהֻכְשַׁר בְּשָׂרָהּ בְּאוֹתוֹ דָם: מֵתָה הַבְּהֵמָה הַבָּשָׂר. שֶׁנִּדַּלְדֵּל: צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. לְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַשֶּׁרֶץ אִם לֹא הֻכְשַׁר מִשֶּׁנִּדַּלְדֵּל. דְּטֻמְאַת נְבֵלָה אֵין בּוֹ, דְּמִיתָה עוֹשָׂה נִפּוּל {לה} וְנֶחְשָׁב כְּאִלּוּ נָפַל אוֹתוֹ הָאֵבָר אוֹ אוֹתוֹ הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה נְבֵלָה עִמָּהּ בְּמִיתָתָהּ, אֶלָּא כְּאִלּוּ פֵרֵשׁ מֵחַיִּים הוּא, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר: הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי. דְּמִיתָה עוֹשָׂה נִפּוּל כִּדְפָרֵישְׁנָא, וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה נְבֵלָה עִמָּהּ, הִלְכָּךְ אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה. וְאִיכָּא בֵּין אֵבָר מִן הַחַי לְאֵבָר מִן הַנְּבֵלָה, דְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי לֹא מְטַמֵּא, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי לֹא מְטַמֵּא, כָּל שֶׁכֵּן בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, וְאִלּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַנְּבֵלָה מְטַמֵּא כְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַנְּבֵלָה עַצְמָהּ: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. אִי אֶפְשָׁר לְאוֹקְמֵי מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַהַךְ דְּסֵיפָא, דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי מִיתָה עוֹשָׂה נִפּוּל לִטָּמֵא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי, וְאִי אֵינָהּ עוֹשָׂה נִפּוּל לִטָּמֵא מִשּׁוּם אֵבָר מִן נְבֵלָה. הִלְכָּךְ עַל כָּרְחֲךָ רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרֵישָׁא קָאֵי, הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בַּבְּהֵמָה מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר הָאֵבָר {לו} כָּל זְמַן שֶׁמְּעֻרֶה בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. וְטַעֲמָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא יא) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי בְּהֶתֵּר קָרוּי אֹכֶל וּמְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, לַאֲפוֹקֵי הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים שֶׁאֲסוּרִים לַנָּכְרִי מִשׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם בָּשָׂר מִן הַחַי, שֶׁאֵינָן קְרוּיִין אֹכֶל וְאֵין מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּשְׁתֵּיהֶן: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {כט} הַמְדֻלְדָּלִין. וְזֶה עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּדָּבְקוּ וְלֹא שֶׁיֵּרָפְאוּ בְּשׁוּם פָּנִים. הָרַמְבַּ”ם: {ל} וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ”י. דִּצְרִיכִים מַחֲשָׁבָה כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב’ פֶּרֶק ג’ דְּעֻקְצִים. וְהָא דְפֵרְשׁוּ לְנָכְרִי, הוּא הַדִּין לְיִשְׂרָאֵל, דִּלְנָכְרִי אָסוּר אֵבָר מִן הַחַי כְּמוֹ לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא דִּלְתַנָּא קַמָּא אֵין צָרִיךְ אֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל כוּ’. וְלֹא פֵרְשׁוּ לְנָכְרִים אֶלָּא דְנָכְרִים אִיכָּא דְאָכְלֵי, אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל רְשִׁיעֵי לֹא עָסְקִינַן, דְּלֹא שְׁכִיחֵי: {לא} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לָהּ מִקְּרָא: {לב} הֶכְשֵׁר. וְלֵיכָּא לְמֵימַר בְּהַאי אֵבָר שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה [וּתְנַן בְּמִשְׁנָה ג’ פֶּרֶק ג’ דְּעֻקְצִים שֶׁזֶּה אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר], דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֵבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיָּמוּת, וְשֶׁמָּא לֹא יָבֹא לִידֵי טֻמְאָה חֲמוּרָה דְּשֶׁמָּא יִשְׁחֲטֶנָּה וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִפּוּל. רַשִׁ”י: {לג} כְּלוֹמַר יְדֵי אֵבָר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלָה טָהֲרוּ: {לד} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא: {לה} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא: {לו} וְהוּא הַדִּין לַבָּשָׂר כָּל זְמַן כוּ’, וּכְדִמְסַיֵּם לַאֲפוֹקֵי הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר כוּ’: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין כו’: מדולדלים תלוים כאילו אינו מן הבהמה וזה על מנת שיהיו בענין שא”א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפ’ השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ”ה טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר מן הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבמ”ה ואבר מן הנבלה ולפיכך הפורש מאבר מן הנבלה מטמא ואמר כשתמות הבהמה והיה בה הבשר מדולדל בכדי שא”א שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר”ש מטהר ר”ל הבשר הזה המדולדל (אם) כשתמות הבהמה שעליה אמר ר”מ אם הוכשר יטמא אומר ר”ש שאינו נטמא כל עיקר שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה והלכה כרבי מאיר בכולן: (רמב”ם)


פרק ט – משנה ח

הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

 ר”ע מברטנורה  הַמְדֻלְדָּלִים בָּאָדָם טְהוֹרִים. דְּאָדָם כִּי יָמוּת כְּתִיב (בְּמִדְבַּר יט): מֵת הָאָדָם הַבָּשָׂר טָהוֹר. דְּמִיתָה עוֹשָׂה נִפּוּל וּבָשָׂר שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאָדָם הַחַי טָהוֹר: הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשׁוּם אֵבָר מִן הַחַי. וְדִין הָאֵבָר שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְטַמֵּא, כָּל זְמַן שֶׁהוּא אֵבָר שָׁלֵם מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אֲבָל כַּזַּיִת בָּשָׂר שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ, אוֹ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ, טָהוֹר. וְאֵבָר שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַמֵּת וְחָזַר וּפֵרַשׁ מֵאוֹתוֹ אֵבָר כַּזַּיִת בָּשָׂר אוֹ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. בְּאֵבָר מִן הַמֵּת נַמִּי כְּמוֹ בְּאֵבָר מִן הַחַי. דְּסָבַר כְּשֵׁם שֶׁאֵבָר מִן הַחַי בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ אוֹ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָהוֹר, הָכִי נַמִּי בְּאֵבָר מִן הַמֵּת {לז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {לז} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ”ם. וְאַל תִּתְמַהּ, דִּגְדוֹלָה מִזּוֹ מָצִינוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַל אֵבָר דִּמְטַמֵּא אֶלָּא אֵבָר מִן הַחַי, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ו’ דְּעֵדֻיּוֹת מִשְׁנָה ב’. וּמִכָּל מָקוֹם רַשִׁ”י וְתוֹסָפוֹת לֹא פֵרְשׁוּ כֵן. אֶלָּא דְּתַנָּא קַמָּא סְבִירָא לֵיהּ אוֹ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹ כְּרַבִּי נְחוּנְיָא דְּהָתָם מִשְׁנָה ג’, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּהָתָם. וְהָכִי מִסְתַּבֵּר, דְּלֹא לְהַפְלִיג בְּמַחֲלֹקֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת כו’: כבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ”ה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כולו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור”ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג”כ טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו ואין הלכה כרבי שמעון (רמב”ם)


Add Your Comment