פרק ט – משנה ה

קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא), הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּשֵׂא, אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלָל מַשָּׂא, לֹא בָא לִכְלָל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:

 ר”ע מברטנורה  קוּלִית. כָּל עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֹחַ קָרוּי קוּלִית. וְקוּלִית הַמֵּת הַנּוֹגֵעַ בָּהּ בֵּין סְתוּמָה בֵּין נְקוּבָה טָמֵא, דְּהָא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה בַּמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבַּר יט) אוֹ בְעֶצֶם אָדָם: וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים. שֶׁהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין הַיָּדַיִם {כג}. דְּגָזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן מִשּׁוּם חַשְׁדֵי כְהֻנָּה {כד} וְעַצְלֵי כְהֻנָּה, וְגָזְרוּ אַף בַּעֲצָמוֹת שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אֶת הַנּוֹתָר {כה}: קוּלִית נְבֵלָה. נְבֵלָה אֵין עַצְמוֹתֶיהָ מְטַמְּאִין, דִּכְתִיב בְּנִבְלָתָהּ, וְלֹא בָעֲצָמוֹת. וְכֵן שֶׁרֶץ {כו}. הִלְכָּךְ סְתוּמִים טְהוֹרִים אַף מִלְּטַמֵּא בְמַשָּׂא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמַגָּע, דְּאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִגַּע בַּמֹּחַ שֶׁבִּפְנִים. וְאַף עַל גַּב דְּשׁוֹמֵר מַכְנִיס וּמוֹצִיא טֻמְאָה, הָנֵי מִלֵּי בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר {כז} לִגַּע בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ לֹא נָגַע בָּהּ אֶלָּא בַשּׁוֹמֵר, טָמֵא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ, אֵין שׁוֹמֵר מְטַמֵּא: נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא. אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁאֶפְשָׁר לְהַכְנִיס בּוֹ חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁל רֹאשׁוֹ אוֹ זְקָנוֹ וַהֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא בְּכָךְ: מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא. אַקּוּלִית דִּנְבֵלָה קָאֵי, דְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְמַשָּׂא: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {כג} לֹא מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר. דְּהַהוּא בִּסְתָם יָדַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ”ב בְּפֶרֶק קַמָּא דְשַׁבָּת, וְזוֹ בְּיָדַיִם שֶׁהֵן טְהוֹרִים בְּוַדַּאי סָמוּךְ לִנְטִילָתָן וְלֹא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק ג’ דְּיָדַיִם: {כד} קָאֵי אַפִּגּוּל. שֶׁלֹּא יְפַגְּלֵהוּ בְּרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסוֹף פְּסָחִים: {כה} שֶׁנּוֹתַר בָּהֶן מֹחַ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְשִׁמְּשׁוּהוּ עֲצָמוֹת הַלָּלוּ. רַשִׁ”י: {כו} וּבְשֶׁרֶץ נַמִּי דָּרֵישׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פָּרָשַׁת שְׁמִינִי פֶּרֶק י’, בְּנִבְלָתָם, לֹא מִן הָעֲצָמוֹת וְלֹא מִן הַשִּׁנַּיִם כוּ’: {כז} הָכִי יָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן כו’: קולית הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו ומה שאמר מוקדשין רוצה לומר נותר מן המוקדשין שהוא מטמא כמו שיתבאר ומה שאמר מנין אף במשא הוא מדבר על קולית הנבלה אבל כשרץ אין בו טומאת משא כמו שיתבאר בתחלת כלים: (רמב”ם)


פרק ט – משנה ו

בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא:

 ר”ע מברטנורה  בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ. יֵשׁ בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים שֶׁמְּטִילִים בֵּיצִים, כְּגוֹן הַצָּב וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט: הַמְרֻקֶּמֶת. שֶׁנּוֹצַר בָּהּ אֶפְרוֹחַ {כח}: טְהוֹרָה. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בָּאֶפְרוֹחַ שֶׁבִּפְנִים: נִקְּבָה כָל שֶׁהוּא טְמֵאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע. שֶׁהַשּׁוֹמֵר מַכְנִיס וּמוֹצִיא טֻמְאָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִגַּע: עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר. יֵשׁ מִין עַכְבָּר שֶׁאֵינוֹ פָּרֶה וְרָבֶה אֶלָּא מֵעַצְמוֹ נוֹצָר מִן הָאֲדָמָה, כְּאַשְׁפָּה הַמַּשְׁרֶצֶת תּוֹלָעִים. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִשְׁלְמָה בְּרִיאַת הָעַכְבָּר אֶלָּא מִצִּדּוֹ אֶחָד הַיְמָנִי אוֹ הַשְּׂמָאלִי. הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָהוֹר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ’. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {כח} זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ”ם, עִנְיַן מְרֻקֶּמֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבָר שִׂרְטוּט תֹּאַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְאֵבָרָיו בְּתוֹךְ הַבֵּיצָה. כְּדִכְתִיב אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ [תְּהִלִּים קלט]. עַד כָּאן. וּבַגְּמָרָא מְרַבִּינַן לָהּ מֵהַטְּמֵאִים: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל כו’: ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה כדכתיב אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ והויות העכבר בלבד מן האדמה עד שימצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא ענין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידין לי שראו זה אע”פ שמציאות בעל חיים כזה דבר מתמיה ולא נודעת בו טענה בשום פנים: (רמב”ם)

Add Your Comment