פרק ט – משנה ג

הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:

 ר”ע מברטנורה  בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה. בֵּין שֶׁהִיא טְהוֹרָה שְׁחוּטָה וְהַמַּפְשִׁיט טָמֵא, בֵּין שֶׁהִיא נְבֵלָה טְמֵאָה וְהַמַּפְשִׁיט טָהוֹר, אִם מַפְשִׁיטוֹ לַעֲשׂוֹת מִן הָעוֹר שָׁטִיחַ דְּהַיְנוּ מַצָּע לְהַצִּיעַ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה אוֹ עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרֵעַ וְחוֹתֵךְ הָעוֹר כֻּלּוֹ לְאָרְכּוֹ מֵרֹאשׁ הַבְּהֵמָה וְעַד זְנָבָהּ, וּמַתְחִיל לְהַפְשִׁיט הָעוֹר, הֲוֵי חִבּוּר יָד לְהוֹצִיא טֻמְאָה מִן הַנְּבֵלָה אִם נוֹגֵעַ אָדָם טָהוֹר בָּעוֹר, וּלְהַכְנִיס טֻמְאָה לַבָּשָׂר אִם טְהוֹרָה הִיא: עַד כְּדֵי אֲחִיזָה. שֶׁהֵן שְׁנֵי טְפָחִים. וּטְפֵי מֵהָכִי לֹא הֲוֵי יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא טֻמְאָה, וְאִם הַבָּשָׂר טָהוֹר וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּיוֹתֵר מִשְּׁנֵי טְפָחִים אֵלּוּ {יט} לֹא נִטְמָא הַבָּשָׂר, וְאִם הַבָּשָׂר נְבֵלָה וְנָגַע טָהוֹר בְּיוֹתֵר מִשְּׁנֵי טְפָחִים הַלָּלוּ לֹא נִטְמָא הַטָּהוֹר: וּלְחֵמֶת. אִם לֹא חָתַךְ הָעוֹר מִתְּחִלָּה לְאָרְכּוֹ אֶלָּא מַפְשִׁיטוֹ כָּפוּל {כ} לְצֹרֶךְ חֵמֶת, מַתְחִיל מִצַּוָּאר וְהוֹפְכוֹ כְּלַפֵּי זְנָבָהּ: עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הֲוֵי חִבּוּר. וְהַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר בֵּין לִטָּמֵא בֵּין לְטַמֵּא. מִפְּנֵי שֶׁהֶחָזֶה קָשֶׁה לְהַפְשִׁיט מִכָּל הָאֵבָרִים {כא}: הַמַּרְגִּיל. שֶׁמַּתְחִיל מֵרַגְלֵי הַבְּהֵמָה לְהַפְשִׁיט וּמַפְשִׁיטוֹ כָּפוּל לְצֹרֶךְ חֵמֶת: כֻּלּוֹ חִבּוּר. מִפְּנֵי שֶׁהֶחָזֶה לְסוֹף הֶפְשֵׁטוֹ הוּא, לְפִיכָךְ כֻּלּוֹ חִבּוּר עַד הֶחָזֶה, וְהַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר הַמֻּפְשָׁט כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר בֵּין לִטָּמֵא בֵּין לְטַמֵּא: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר. מֵעַצְמוֹ נִפְשָׁט, לְפִיכָךְ אֵינוֹ חִבּוּר לַעֲשׂוֹת הַמֻּפְשָׁט הָרִאשׁוֹן חִבּוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁהֶחָזֶה עוֹשֶׂה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְכוּ’. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {יט} כְּלוֹמַר שֶׁאִם נִפְשַׁט יוֹתֵר מִשְּׁנֵי טְפָחִים וְנָגְעָה טֻמְאָה כוּ’. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} כְּלוֹמַר שֶׁהָעוֹר נִשְׁאַר כָּפוּל כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלֹא שָׁטוּחַ. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ”ם, עַד שֶׁיֵּצֵא כָל הָעוֹר שָׁלֵם בְּהֶקֵּפוֹ: {כא} רַשִׁ”י. וְאִם כֵּן לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הוּא דִמְפָרְשֵׁי הָכִי. וְהַיְנוּ דִּבְפֵרוּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְסַיֵּם רַשִׁ”י, דְּהָא כֻּלּוֹ חִבּוּר דְּקָתָנֵי לָאו דַּוְקָא כֻּלּוֹ אֶלָּא עַד הֶחָזֶה. עַד כָּאן. וְיִתָּכֵן בְּעֵינַי שֶׁמְּפָרְשִׁים כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלֹקֶת, דְּהַשְׁתָּא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וַחֲכָמִים פְּלִיגֵי בְּפֵרוּשׁ דְּכֻלּוֹ חִבּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה כו’: אמרו בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו’ יכול אפילו בשעת חיבורן ת”ל טמא וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מזנב לצואר שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו וזהו הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה היא חיבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה ואם היתה שחוטה ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזה ענין מה שאמר להטמא ולטמא בכל מה שאמר בו חבור או אינו חבור: והמלאכה השניה בהפשטת הבהמה מה שקורע העור בין ב’ הרגלים מרגל לרגל ואח”כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה: והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזה הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכנים בו מים ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר ואע”פ שהופשט העור מהבשר: (רמב”ם)


פרק ט – משנה ד

עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן {כב}, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:

 ר”ע מברטנורה  עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר. בְּמָקוֹם אֶחָד: הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ. רְצוּעָה וְתִלְתּוּל הַיּוֹצֵא מֵאוֹתוֹ בָשָׂר וְתָלוּי וְדָבוּק בְּמִקְצָת. וּבְאוֹתוֹ צִיב לֵיכָּא כַּזַּיִת אֲבָל מְעֻרֶה הוּא לְכַזַּיִת: וּבְשַׂעֲרָה. שֶׁבָּעוֹר כְּנֶגֶד אוֹתוֹ בָשָׂר: טָמֵא. דְּשַׂעֲרָה הֲוֵי שׁוֹמֵר: מְטַמֵּא בְמַשָּׂא. שֶׁהֲרֵי נָשָׂא כַּזַּיִת נְבֵלָה: וְלֹא בְמַגָּע. דְּאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בְּיַחַד, וּשְׁתֵּי נְגִיעוֹת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת: לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא בְּסֵיפָא שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא הֲוֵי כַּזַּיִת מְעֻרֶה בְּמָקוֹם אֶחָד, בִּכְהַאי גַוְנָא כְּגוֹן שֶׁתָּחַב שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּקֵיסָם, כְּלוֹמַר עֵץ דַּק, וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {כב} וֶהֱסִיטָן. וְהוּא הַדִּין בְּלֹא תְחוּבִים וְנָגַע בָּהֶן דְּטָמֵא. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי אֲפִלּוּ בְמַשָּׂא לֹא לִטָּמֵא, דְּאֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בָּא לִכְלַל מַשָּׂא לְרַבִּי עֲקִיבָא, [כְּלוֹמַר דִּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אִבַּעְיָא לָן בַּגְּמָרָא] וְקָסָבַר יֵשׁ נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּפָלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא אַרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁתֵּי חֲצָאֵי זֵיתִים, קָאָמַר דִּבְקֵיסָם כְּהַאי גַוְנָא מוֹדֶה לֵיהּ. תּוֹסָפוֹת. וְשִׁיטַת הָרַמְבַּ”ם בְּהֵפֶךְ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא כו’: ציב הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ושערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר: וקיסם הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר: ופירוש תחובין מנוקבים רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדק ומכניסו בהן והלכה כר”ע וחכמים: (רמב”ם)

Add Your Comment