דף נ – א

אף ברכו ומ”מ נברך עדיף דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ו’ נחלקין עד י’ אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש”ה נחלקין אלא א”א ברכו עדיף אמאי נחלקין אלא לאו ש”מ נברך עדיף ש”מ תניא נמי הכי בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסין אותו על כך ומברכותיו של אדם ניכר אם ת”ח הוא אם לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת”ח ומטובו ה”ז בור א”ל אביי לרב דימי והכתיב {שמואל ב ז-כט} ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב {תהילים פא-יא} הרחב פיך ואמלאהו ההוא בד”ת כתיב תניא רבי אומר בטובו חיינו הרי זה ת”ח חיים הרי זה בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי אמר רבי יוחנן נברך שאכלנו משלו הרי זה ת”ח למי שאכלנו משלו הרי זה בור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א”ל התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי קודשא ב”ה א”ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו הרי זה ת”ח על המזון שאכלנו הרי זה בור א”ר הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בג’ דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה’ אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא ר’ יוסי הגלילי הא ר”ע דתנן ר’ יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין שנאמר {תהילים סח-כז} במקהלות ברכו אלהים: אר”ע מה מצינו בבית הכנסת וכו’: ור”ע האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא היה ר’ מאיר אומר מנין שאפי’ עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה’ ממקור ישראל ואידך ממקור נפקא אמר רבא הלכה כר”ע רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה א”ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר”ע אמר רבא כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג’ ג’ וליברכו י’ י’ שמע ריש גלותא ואיקפד וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושו כ”ע לא שמעי אמר רבה תוספאה הני ג’ דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינון נפקין בזמון דידיה איהו לא נפיק בזמון דידהו לפי שאין זמון למפרע: ר’ ישמעאל אומר: רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה’ ואשתיק ולא אמר המבורך אוושו כ”ע ברכו את ה’ המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל: מתני’ ג’ שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ד’ וכן חמשה ו’ נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד כ’ שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר’ אליעזר וחכ”א מברכין: גמ’ מאי קמ”ל תנינא חדא זימנא ג’ שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ”ל כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל ג’ שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק ל”א אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני ג’ שישבו לאכול כאחת אע”פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק אי נמי כי הא דרב הונא דאמר רב הונא ג’ שבאו מג’ חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו מג’ חבורות של ג’ בני אדם אמר רבא

 רש”י  אף ברכו. שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סיעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן ז’ וכן ח’ לשתי חבורות וכן ט’ לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים: ה”ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי: אלא לאו ש”מ. אף ברכו קאמר מתני’ וכיון דמתני’ אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש”מ אף ברכו ש”מ: תנ”ה. דמתני’ אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים ה”ז בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו. משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון שאכלנו. ולא קתני משלו: ואידך. עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן: הלכה כר”ע. בבהמ”ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן תלתא תלתא. ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג’ וג’ שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין י’ י’ היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע”ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ”ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך לדעתיה. לעצמו בלא זימון: למפרע. משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא. כלי חרס כדאמר (ע”ז ד’ לג:) הני פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא למה לך. טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר”ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: מתני’ אינן רשאין ליחלק. דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד’. אין הג’ מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן: עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ’ ג’ שבאו משלש חבורות. וכדמסיים רב חסדא שבאו מג’ חבורות של ג’ בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים: (רש”י)

 תוספות  אלא ש”מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג”ש עדיף פ’ איזהו מקומן (ד’ מח.) ר”ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג”ש וה”נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי’: על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו: אמר רבא הלכה כר”ע. פירש ר”ח דהכי קיי”ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג’ לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו: שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס”ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ”ה אינן רשאין ליחלק: אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי’ שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש”י לא פירש כן: (תוספות)

 רשב”א  על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור. וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר על המזון שיראה כמי שמברך המזון, אבל בעשרה שמזכיר את השם מוכחא מילתא. וכדתניא כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה’ אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו. ומיהו אף בי’ אינו מחויב להזכיר על המזון, אלא אם רצה לומר אומר ואם רצה שלא לומר הרשות בידו. וליברכו ביה עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד. ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים, הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא, טוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפד הוו זילותא דבי ריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן והא דרבנן היא. אינהו נפקא בזימון דידיה. כלומר: שיזמנו עליו, והוא שיהא שם וכדאמרינן בריש פרקין קוראין לו ומזמנין עליו. ודוקא בדקדים חד מנייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו. אבל קדמו תרי ובריכו פרח זימון מינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד. וכן הלכתא. קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. פירש ר”ח ז”ל דהא קמ”ל שאע”פ שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין (מב, ב) עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך ישבו אע”פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. וכן נראה מתוך גירסתו של הרב אלפסי ז”ל שהוא גורס בהלכותיו: א”ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע”פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק. ורבנו האי גאון ז”ל פירש קמ”ל דכיון שישבו לאכול ביחד אע”פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב”ד ז”ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח”כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל לא. ובירושלמי דריש פרקין (ה”א) נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית אי אפילו בפחות מכזית, דגרסינן התם: הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן, אמר שמואל כן בתחלה כן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף. וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זה בסוף. אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק. פירש רב האי גאון ז”ל: אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם, והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר הא אלו באו מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהן רשאי ליחלק מהם אע”פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה, ואמר רבא לא שנו וכו’, כלומר ואם מהרו אלו השלשה שבאו משלש החבורות וזמנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז”ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס: אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו, והא קמ”ל רבא דאע”ג דאמר רבה תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דידיה, התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זמון, אבל הכא דנפק ידי זימון פרח זימון מינייהו. אבל בספרים שלנו גרסי: אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מיניהו. ומתוך גירסא זו נראה דאדרבא הנשארים בחבורות הראשונות הם הם שיזמנו על אלו הנפרדים. והראב”ד ז”ל פירש: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק, כלומר מחבורתם זאת השנית, ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובאו להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק, ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר והוא שבאו ממקום חיוב, כלומר שחלה עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם, ואמר רבא והוא דלא אזמין עלייהו השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת, אבל אזמין עליהו בדוכתייהו כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו אף על פי שאינו רוצה להפסיק פרח זימון מיניה, והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה. הא דקתני [במתניתין]: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים. וכדגרסינן עלה בירושלמי (ה”ה): לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים, אמר רבי יוחנן והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב”ד ז”ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דפרק כיצד (מב, א) בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז”ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין. (רשב”א)

   


דף נ – ב

ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו אמר רבא מנא אמינא לה דתנן מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה ה”נ כיון דאזמון עלייהו פרח זימון מינייהו: ב’ חבורות וכו’: תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן: אין מברכין על היין: ת”ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו ב”פ הגפן אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר”א וחכ”א בין כך ובין כך מברכין עליו ב”פ הגפן ואין נוטלין הימנו לידים כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר’ אליעזר א”ר יוסי ברבי חנינא מודים חכמים לר”א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מ”ט אמר רב אושעיא בעינן מצוה מן המובחר ורבנן למאי חזי א”ר זירא חזי לקורייטי ת”ר ד’ דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין זורקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא א”ל לא סבר לה מר להא דתניא אין זורקין את האוכלין ההיא בפת תניא והתניא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין א”ל והתניא אף על פי שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין אלא לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס ת”ר ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: א”ר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א’ ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן ל”ק הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס

 רש”י  ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך. חבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם: אבל אזמון עלייהו. דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ’ לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו: מטה טמאה שנגנבה חציה אלמא כיון דפלגוה. פקע שם מטה מינה ושם טומאה אע”ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע”י שזימנו הראשונים עליהם אע”ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם: אם יש שמש ביניהם. שמשמש לשתיהם: שמש מצרפן. אע”פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם: אין מברכין עליו ב”פ הגפן. לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב”פ העץ: ונוטלין ממנו לידים. דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי: משנתן לתוכו מים. שם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. לשון אחר הכי גרסי’ יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב”פ העץ ואין נוטלין הימנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין הימנו לידים דברי רבי אליעזר וחכ”א בין כך ובין כך מברכין עליו ב”פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים: כר”א. דאמר נוטלין הימנו לידים ולא חייש להפסד אוכלין: למאי חזי. לשתיה דמברכין עליו ברכת היין: לקורייטי. פיישו”ן {פוישו”ן: שיקוי, משקה לרפואה} בלעז ובלשון חכמים אנומלית ואלונתית: אין מעבירים כוס מלא על הפת. שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה: פתק. זרק: דסתנא. אמינישטרישו”ן {מנה, משאת} בלע”ז מנה של בשר מבושל: מידי דממאיס. שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים: דלא ממאיס. רמון ואגוז וכל דבר קשה: ממשיכין יין בצנורות. משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי: בימות החמה. שאין טיט בדרכים: אבל לא גלוסקאות. שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן: בולען. בלא ברכה: פולטן. ומברך וחוזר ואוכלן: משקין. בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטם שמפסידן: פולטן במידי דלא ממאיס. במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו: (רש”י)

 תוספות  שחלקוה אחין או שותפין טהורה. תימה דאמר בסוכה (פ”ק דף טז.) מטה מטמאה אברים כגון ארוכה ושתי כרעים. ולי נראה דהתם מיירי שיכול להחזירה כאשר בתחלה ולתקנה שהכרעים בעין והדיוט יכול להחזירה. וא”ת אמאי לא פריך הכא מכל כלי שנשבר וטהור אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה ול”נ דשאני התם שאינו ראוי עוד להצטרף הכלי יחד ולקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ולא הוי דומיא דשלשה בני אדם דהוו ראוים עוד להצטרף לזמון: שמש מצרפן לזמון. וה”ה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וכן איתא בירושלמי ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך והא דנקט במתני’ בית [אחד] משום חדוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב’ בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך: בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. פירש”י כי לא נתן לתוכו מים לא הוי אלא כמי פירות ומכאן משמע דמי פירות כשרין לנטילת ידים ויש לחלק בין הני דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קז.) דאחזותא קפדיתו ומיהו יש מפרשים לנטילת ידים בעינן מים דכתיב וידיו לא שטף במים: כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו’ כר’ אליעזר. לכאורה משמע ממאי דאמר ר”א נוטלין וכו’. ותימה דאמרינן בפרק במה טומנין (ד’ נ:) אימר דאמר שמואל במידי דלא ממאיס במידי דממאיס מי אמר וא”כ היכי מוקים לה הא דשמואל כר”א דהא יין מידי דממאיס בנטילת ידים ובמידי דממאיס מודה שמואל ועוד קשה דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר”א ובפרק שני דביצה (ד’ כא:) קאמר סתמא דגמ’ דסופלי לחיותא בי”ט דמטלטלינן להו אגב רפתא כשמואל משמע דקי”ל כוותיה וי”ל דהכא לא קאמר אלא לדברי ר”א דסבר לה כשמואל ועדיפא מיניה קאמר שמתיר אפילו היכא דממאיס ולא נחת כאן אלא לפרש טעמא דר”א כדפירשנו ובה”ג אמר דהלכה כרבנן דהכא והלכה נמי כשמואל דכי קאמר שמואל הני מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא ודלא כפי’ ר”ת שפסק דלא כשמואל מדמוקי ליה כר”א אלא ודאי קיימא לן כשמואל כדפירשנו וא”כ מותר לסמוך הקערה בפת היכא דלא ממאיס וי”א דצריך לאכלו אח”כ ויש נוהגים לאכול דייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אח”כ אבל במס’ סופרים אוסרו דאמרינן במס’ סופרים (פ”ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין אא”כ היה אוכלן בבת אחת ושמא ההיא דלא כשמואל: מודים חכמים לר”א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. תימה דאמרינן לקמן ד’ דברים נאמרו בכוס של ברכה חי ומלא וי”ל דבעינן שיתנו חי לתוך הכוס ואח”כ ימזגנו אי נמי בעינן חי מן החבית אי נמי קאי אכוס עצמו ומאי חי שלם כדאיתא במכות (ד’ טז:) ריסק ט’ נמלים ואחד חי וכו’ אלמא דאותו חי היינו שלם ה”נ בעינן שיהא הכוס שלם בלא שבירה: למאי חזי. פי’ ולמאי אשתני לעילויא ומשני לקורייטי וכן הלכה כרבנן דיין חי מברכין עליו בורא פרי הגפן דאמרינן (פסחים קח) שתאן חי יצא: אין זורקין את האוכלים. בהני שלשה מודה שמואל אין מעבירין כוס מלא על הפת וגם אין חותכין עליו בשר חי ואין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס: ולא בימות הגשמים. אע”פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ”מ כשהן נופלים בטיט נמאסים ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי: (תוספות)

 רשב”א  תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן. פירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין. כך הגירסא בספרים שלנו: ת”ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז”ל. ופירש הוא ז”ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר”א, ואי איתא אפי’ כר”א לא אזלא דהא לר”א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז”ל דמיהא דר”א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר”א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ’ כל הבשר (קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב”ד ז”ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א). ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר”א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב”ד ז”ל גורס בדר”א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים. ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר”א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר”א משום דלר”א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ”ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר”א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (נ, ב) בעו מיניה מר’ ששת מהו לפצוע זיתים וכו’, אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר”ה גאון ז”ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז”ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור. ומיהו במסכת סופרים (פ”ג, הי”ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה. למאי חזי לקורייטי. לכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע”י אניגרון, אלא שבתוס’ פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. והתניא בלען במשקין. פירש ר”ח ז”ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז”ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב”ד ז”ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ”ו, ה”א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו’, ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו’, אבל הכא מעיקרא גברא חזי’ והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי. (רשב”א)

Add Your Comment