דף מט – א

וזו נתנה בי”ג בריתות ר’ אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מא’ וכל הפוחת מא’ הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו מסייע ליה לר’ אילעא דא”ר אילעא א”ר יעקב בר אחא משום רבינו כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן ומאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא: ת”ר מהו חותם בבנין ירושלים רבי יוסי בר’ יהודה אומר מושיע ישראל מושיע ישראל אין בנין ירושלים לא אלא אימא אף מושיע ישראל. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי אמר רב חסדא גבורתא למחתם בתרתי והתניא רבי אומר אין חותמין בשתים גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דמפקא מזון על הארץ ועל הפירות ארץ דמפקא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל דקדשינהו לראשי חדשים מקדש השבת וישראל והזמנים חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה וטעמא מאי אין חותמין בשתים לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות מאי הוי עלה א”ר ששת פתח ברחם על עמך ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפי’ פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים משום שנאמר {תהילים קמז-ב} בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה’ בזמן שנדחי ישראל יכנס אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינ’ אמר ליה מאי האי אמר ליה דאקלעי לבי ריש גלותא ובריכי ברכת מזונא וזקפי רב ששת לקועיה עלי כחויא ואמאי דלא אמרי לא ברית ולא תורה ולא מלכות ואמאי לא אמרת כדרב חננאל אמר רב דאמר רב חננאל אמר רב לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינה בנשים תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב: אמר רבה בב”ח א”ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ”ל כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה והא א”ר יוחנן חדא זימנא א”ר זירא לומר שצריכה שתי מלכיות חדא דידה וחדא דבונה ירושלים אי הכי נבעי תלת חדא דידה וחדא דבונה ירושלים וחדא דברכת הארץ אלא ברכת הארץ מאי טעמא לא משום דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בונה ירושלים נמי לא תבעי דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה ה”ה דאפילו בונה ירושלים נמי לא בעיא אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים רב פפא אמר הכי קאמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת אמר ליה מאן אמרה רב הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים א”ל מאן אמרה רב הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה אי דידיה אי דרביה גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דרב נחמן טעה רב נחמן

 רש”י  מילה נתנה בי”ג בריתות. בפרשת מילה שנתנה לאברהם אבינו הם כתובים: תחלה וסוף. נודה ה’ אלהינו ועל כולם ה’ אלהינו אנו מודים לך: מ”ד צריכה מלכות קסבר דרבנן. הלכך לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא שאינה מברכת הארץ: ומ”ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא היא. ומברכת הארץ היא כדאמר לעיל (ד’ מח:) אשר נתן לך זה הטוב והמטיב והויא לה ברכה הסמוכה לחברתה ומיהו פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה שכולה הודאה אחת היא ואינה הפסקה ודומה לברכת הפירות והמצות: בונה ירושלים לא. בתמיה אם חתם בונה ירושלים לאו חתימה היא הלא עיקר ברכה דירושלים היא: אלא אימא אף מושיע. אם בא לחתום מושיע ישראל ולא חתם בונה ירושלים יצא שתשועת ישראל היא בנין ירושלים: פתח בחדא. כשהתחיל בברכה לא אמר רחם ה’ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך אלא אחת מהן וכשחתם חתם בשתים מושיע ישראל ובונה ירושלים: אין חותמין בשתים. שדומין לעושין מצות חבילות כי היכי דאמר (פסחים קב:) אין אומר ב’ קדושות על כוס אחד: מקדש השבת וישראל והזמנים. והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וזמנים דאילו זמנים תלויין בב”ד לקדש חדשים ע”פ הראייה אבל שבת קדישא וקיימא: חוץ מזו ומ”ש הכא חדא היא. אין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב”ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב’ דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא ובה”ג גרס הכי חוץ מזו ומ”ש הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים אבל נחמה חדא מילתא היא ובחדא בעי למחתם ואינו נ”ל דא”כ אית ליה לרבי חותמין בשתים והכא ה”ט דהא בהא תליא ולא היה לו לכלול ולומר אין חותמין בשתים ועוד רבי כי אמרה לאו אנחמה אמרה: פתח בעל עמך ישראל כו’. דבעינן חתימה מעין פתיחה: ור”נ כו’. בונה ירושלים תשועת ישראל היא דכתיב (תהלים קמז) בונה ירושלים ה’ ואז נדחי ישראל יכנס: לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. בבונה ירושלים הלכך מהדר לה בהטוב והמטיב (ואומר מלך העולם הטוב והמטיב): שתי מלכיות. כגון אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל וכו’: לבר מדידה. שפותחת ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם וכו’: ויתיב רב גידל וקאמר טעה כו’ א”ל. רב הונא לרב גידל מאן אמרה: ולא ידענא. רבי זירא קאמר לה לא ידענא אי אמר רב גידל לזכרון ולשמחה אי לא אמר לשמחה ואי אמרה משמיה דרב אי לא אמרה: אי חתים בה. מקדש ישראל וראשי חדשים אי לא חתים: (רש”י)

 תוספות  מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא. הקשה רש”י הואיל והיא דאורייתא אמאי פותחת בברוך הא סמוכה היא ותירץ דקצרה היא והויא הודאה בעלמא כברכת פירות וכברכת מצות ותימה אמאי שינו אותה יותר משאר ברכות הסמוכות שחותמות ולא פותחות הואיל ודאורייתא היא היה לנו להאריך בה ולחתום בברוך ולא לשנות משאר סמוכות וי”ל דאין ה”נ ולמאן דאית ליה שהיא דאורייתא היה חותם ולא פותח וכן איתא בתוספתא [פ”א] בהדיא ר’ יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם ומיהו אנן קי”ל שהיא מדרבנן ולכך צריכה מלכות כדאמר צריכה שתי מלכיות בר מדידה: לומר שצריכה ב’ מלכיות בר מדידה. חדא דבונה ירושלים דלאו אורח וכו’ וגם בה אין יכולין לומר מלכות דהא סמוכה היא ע”כ אומרה בהטוב והמטיב והואיל ואמר בה מלכות דבונה ירושלים דלאו אורח ארעא וכו’ אמר נמי דברכת הארץ אע”פ שהיא סמוכה לחברתה הואיל ולא נתקנו בזה אחר זה דיהושע תקן ברכת הארץ ומשה תקן ברכת הזן מש”ה נקט מלכות דלא הוי סמוכות ומיהו אנן הואיל ונתקנו על הסדר אין אנו פותחין בברוך ויש שנוהגין לומר בבונה ירושלים מלכות: ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו’. וא”ת והא סמוכה היא וי”ל הואיל ולא נתקנה שם אלא לאומרה לפרקים כששכח רצה והחליצנו אין זה קרוי סמוכה וצריך פתיחה בברוך ובברכות של י”ח ברכות כולם סמוכות לברכות אל חי וקים אי נמי אלהי אברהם היינו מלכות כדאמרינן (לעיל ד’ ז:) משנברא העולם לא היה אדם שקראו להקב”ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנא’ אדני אלהים מה תתן לי (בראשית טו) ואם הוא י”ט כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וי”ט לעמו ישראל לשמחה וכן כי מקלע שבת ור”ח: (תוספות)

 רשב”א  [קסבר דאורייתא]. והא דאמרי הני תנאי הכא הטוב והמטיב דאורייתא, פירש רש”י ז”ל דאף על גב דהויא דאורייתא פותח בה בברוך, ואף על פי שסמוכה לחברתה שכולה הודאה אחת ודומה לברכת המצות. ואינו נכון, דמאי שנא משאר הברכות שלפניה שאין פותחות בברוך מחמת סמיכותן. אלא נראה ודאי דלמ”ד דאורייתא אינה פותחת בברוך, וכדמייתינן ראיה לעיל מינה בריש פרקין (מו, א) דאמרינן תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, וכדאמרינן נמי לקמן בסמוך מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא. וא”ת אם כן מאי קאמר לעיל תדע דלאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך דהא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. נראה לי דהכי קאמר תדע דסבירא לן דלאו דאורייתא דהא פתחינן בה אנן בברוך. ועוד ראיה דלמאן דאמר דאורייתא אינו פותח אבל חותם מדתניא בתוספתא דפרק קמא דמכלתין (ה”ט) רבי יוסי הגלילי מאריך בה וחותם בה, ומשמע שהיה סובר שהיא דאורייתא ולפיכך היה מאריך בה וחותם בה ואינו פותח כשאר הברכות שחותם בהם ואינו פותח. גירסת הרב אלפסי ז”ל: אמר ליה חוץ מזו. ומאי שנא הנך כל חדא וחדא באפי נפשא כתיבא אבל הכא הדא בהדא תליא. ויש מי שגורס חוץ מזו איכא דאמרי התם נמי חדא היא. כלומר שהקב”ה מקדש את ישראל ואת הזמנים. ואף על פי שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים, מכל מקום אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מוחלקין הן. רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה ברית לפי שאינה בנשים, תורה לפי שאינה לא בנשים ולא בעבדים. כלומר: וכדי שלא יתקנו שתי מטבעות אינו מזכיר אפילו באנשים. והקשה הראב”ד ז”ל אם כן אפילו הארץ לא יזכיר לפי שאינה בעבדים, ואם יאמר שהנחלת את ישראל, אנו נוחלים הארץ והעבדים מודים עליה. ומסתברא שזו אינה קושיא, דברית ותורה אינה דבר תורה, והילכך לא טבעו חכמים מטבע אחד לאנשים ומטבע אחד לנשים ומטבע אחד לעבדים, אבל ברכת הארץ שהיא דאורייתא לא חלקה תורה, וטעמא נמי איכא דכולהו נהנין בנחלת הארץ ושבעין מטובה ומפירותיה. והילכך אומר שהנחלת את ישראל והוא מודה בה מפני שהכל נהנין בה. מאי קמ”ל דהטוב והמטיב לאו דאורייתא נימא בהדיא הטוב והמטיב לאו דאורייתא. כלומר: לפי שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפתוח ולפרש, אבל בברייתא דלעיל דפליגי יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות, מאן דאמר צריכה סבר לאו דאורייתא ומאן דאמר אינה צריכה סבר דאורייתא ולא אקשינן נימא בהדיא דאורייתא או לאו דאורייתא, משום דמתניתין וברייתא אורחיהו למסתם. ואידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. פירוש: ובדידיה לא אפשר לאדכורי מלכות שמים משום דהויא סמוכה לחברתה, וכל שסמוכה אינה פותחת ואינו מזכיר בה מלכות. ומכאן שאין אומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד. וכן נמי משמע דמאן דאמר בה אבינו מלכנו רוענו טעות הוה בידו, דאבינו מלכנו חשוב נמי מלכות, שהרי חד מהני דמדכרינן בהטוב והמטיב הוי האל אבינו מלכנו וחשבינן ליה כהזכרת מלכות. ומכל מקום יש להסתפק בזה הרבה שהרי באתה גבור אומרין מי דומה לך מלך ממית ומחיה, ובקדושת השם חותמין בימים שבין ראש השנה ויום הכפורים המלך הקדוש ובברכת השיבה שופטינו המלך המשפט ובשאר הימים מלך אוהב צדקה ומשפט, ובברכת סליחה מחול לנו מלכנו, ובברכת רפואה מלך רופא, ובאהבת עולם אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך, ובאמת ויציב מלכנו מלך אבותינו, וכן באמת ואמונה, וכן רבים בברכות סמוכות. והדבר צריך תלמוד. ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו’. מסתברא דכל הני בשם נינהו וכן נמי חתימתן בשם. ואף על פי שאם היה מזכירן במקומן לא היו בשם, היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה, דכל שסמוכה הרי היא כאלו פותחת בברוך שפתיחת הראשונה כוללת את כולן. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז”ל. אבל הראב”ד ז”ל כתב שאינו מזכיר בה שם אלא כמו שהיא נזכרת בגמ’. והרבה ברכות יש בלא שם כברכת הזימון שהיא בלא שם ובלא מלכות. וטעמא דמלתא לפי שאינן ברכות קבועות, וכן בכל הברכות האמורות בפרק הרואה. ואינו מחוור, דאף ברכות האמורות בפרק הרואה כולן בשם הן, וכמו שמפורש שם בהדיא בירושלמי (ריש פ”ט), ואנו עתידין לכתוב שם (ד”ה הרואה) בסייעתא דשמיא. (רשב”א)

   


דף מט – ב

והדר לרישא אמר ליה מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה דאמר רבי שילא אמר רב טעה חוזר לראש והא אמר רב הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן אמר ליה לאו איתמר עלה אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו אמר ליה רב אבין לרב עמרם מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרב נחמן ואמר לי מיניה דמר שמואל לא שמיע לי אלא נחזי אנן תפלה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הכי נמי דאי טעי הדר אמר ליה אין דאמר רבי שילא אמר רב טעה חוזר לראש והא אמר רב הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן לאו איתמר עלה לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש: עד כמה מזמנין וכו’: למימרא דרבי מאיר חשיב ליה כזית ורבי יהודה כביצה והא איפכא שמעינן להו דתנן וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הם חוזרים רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה ורבי יהודה אומר זה וזה בכזית אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי ר’ מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה התם בסברא פליגי ר’ מאיר סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה ור’ יהודה סבר חזרתו כאיסורו מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית: מתני’ כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך אלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה הוא אומר נברך ה’ אלהינו במאה והוא אומר ברכו ובאלף הוא אומר נברך לה’ אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר ברכו ברבוא אומר נברך לה’ אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא והוא אומר ברכו כענין שהוא מברך כך עונים אחריו ברוך ה’ אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ר’ יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכים שנאמר {תהילים סח-כז} במקהלות ברכו אלהים ה’ ממקור ישראל אמר ר’ עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה’ רבי ישמעאל אומר ברכו את ה’ המבורך: גמ’ אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל תנן בשלשה והוא אומר ברכו אימא

 רש”י  והדר לרישא. לתחלת ברכת המזון כדאמרינן (לעיל דף כט:) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים: מי שיצא מירושלים. לעיל מיניה מיירי ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה: אם עבר צופים. מקום שיכול לראות בהמ”ק: לפני הבירה. מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קד:): זה וזה. חמץ ובשר קודש: חזרתו כטומאתו גרסינן. שיעור חזרתו כשיעור טומאתו מידי דחשיב לענין טומאה חשיב זה לענין חזרה: מתני’ בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. כלומר הכל שוה משראויים להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ’ פריך הא קתני סיפא במאה והוא אומר כו’: לפי רוב הקהל הם מברכים. כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא והא דקתני אחד עשרה ואחד עשרה רבוא ר”ע היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים בין מועטים אף כאן אין חילוק הכי מוקי לה בגמרא: גמ’ אל יוציא את עצמו. אע”פ שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם: (רש”י)

 תוספות  אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וא”ת והא הוי ר”ח מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית וי”ל דה”פ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון אבל ביום טוב צריך לאכול פת ותימה דאמרינן בסוכה (פ”ב דף כז.) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט”ו ט”ו מחג המצות וי”ל דה”פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו”ט צריך לאכול וא”ת מנ”מ אם צריך לאכול בשביל יו”ט או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יו”ט שפיר אבל אם בשביל סוכה ביו”ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט”ו ט”ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך והא דאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים ד’ סח:) מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא משמע שהיה מתענה ביום טוב מפרש ר”י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור וסעודה שלישית של שבת היה מסופק ר”י דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כדפי’ ר”ת כדאמרי’ בסעודת סוכה ומיהו בכתובות פרק אע”פ (דף סד:) חשיב גבי משרה אשתו על ידי שליש שלש סעודות משל שבת א”כ משמע דכולן שוות ועוד כיון דילפינן ממן אלמא דשוות הן ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אי בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל: עד כמה מזמנין וכו’. ה”ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין: אם עבר צופים. פירש”י בפסחים (פ”ג ד’ מט.) מקום ששמו צופים ול”נ דא”כ ה”ל למימר וכמדתו לכל רוח כדקאמר התם [צג.] גבי מודיעים ולפנים אלא י”ל שאינו מקום וצופים הוי לשון ראיה וה”פ אם הרחיק מירושלים כ”כ שאינו יכול לראות ירושלים שורפו במקומו: רבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית. ואומר הר”י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו (ד’ כ:) וכי לא אשא פנים לישראל וכו’ וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש”י היינו כזית או כביצה ועוד אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן. וקי”ל בכזית דלפי מה שמחליף רבי יוחנן קאמר רבי יהודה בכזית ור’ מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור”מ אית ליה עד כזית נראה דהלכה כר”מ בכזית אף על גב דבעלמא ר”מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בהא הלכה כר”מ דהא קים ליה ר’ יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי שאכל כזית מליח וכן פסק בה”ג ור”ח ושאלתות ולענין שתיה אומר ר”י דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו אף על גב דלענין יום הכפורים ליתא לא ילפינן מינה לענין ברכה תדע דלענין ברכת המזון בכזית ולענין יום הכפורים עד דהוי דוקא ככותבת: נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ”ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ”ד כמו שירו לה’ הודו לה’ גדלו לה’ אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפורש בסדר רב עמרם: אמר ר”ע מה מצינו בבית הכנסת אחד עשרה וכו’. משמע דרבי יוסי הגלילי מודה בבית הכנסת מדקאמר מה מצינו וכו’ כלומר שאתה מודה לי ומאי שנא דפליגי בברכת המזון ומודו בבית הכנסת ויש לומר דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש”צ אבל בברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד לאחר ברכת המזון: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו ומפרש כיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. ס”ד השתא דברכו עדיף משום דברכו היינו צווי לברך את השם אבל נברך אינו אלא נטילת רשות: (תוספות)

 רשב”א  לא שאנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכן הלכתא. וחוזר לראש פירש הר”ם במז”ל (ברכות פ”ב, הי”ב) ורבותינו הצרפתים ז”ל: חוזר לראש הברכות כולן דהיינו הזן. וטעמא קאמרי שהרי כיון שגמר כל ברכות התורה אע”פ שלא גמר הטוב והמטיב כיון שהיא אינה אלא מדבריהם הרי הוא כאילו גמר כל הברכה וחוזר לראש ממש. ואינו מחוור בעיני כלל, שאם אתה אומר כן אפילו כי לא פתח בהטוב והמטיב נמי יחזור לראש שהרי גמר כל ברכות התורה. אלא נראין דברי הראב”ד ז”ל (שם בהשגות) שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים, דלא גרעה ברכת הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שחוזר לראש העבודה ואינו חוזר לראש התפלה. תפלה דחובה היא מחזירין אותו בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו. פירוש: לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חודש נמי אסור בתענית (תענית יז, ב), אלא דאי בעי לא אכיל פת, אלא מיני תרגימה דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע. ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו, הני מילי לילה הראשון של פסח וליל ראשון של סוכות דוקא, שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות שקבעו חובה הכתוב מבערב תאכלו מצות (שמות יב, יח), הא כולהו שאר עונות דיום טוב ואפילו דיום טוב ראשון אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה (כז, א) גבי י”ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ומינה נמי שמעינן דבשבת ע”כ אכיל פת ומשום דכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת. ומיהו בסעודה שלישית כתב ר”ת ז”ל שאינו צריך לפת, והילכך אם טעה באותה סעודה אין מחזירין אותו. ואחרים אומרים שאף היא צריכה פת וכדמשמע קצת בכתובות בפ’ המדיר (סד, ב) גבי אוכלת עמו ליל שבת ויומו. ושם כתבתיה בארוכה בס”ד. שבתות וימים טובים דעל כרחו אכיל הכי נמי דהדר א”ל אין, והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן וכו’. קשיא לי מאי קא מקשה מדר’ הונא דהיינו נמי חזרתו כשחזר ואומר ברוך שנתן. ולאו מילתא היא, אלא דברוך שנתן לאו חזרה היא אלא כשחוזר לראש הוא שנקרא חזרה. ומכאן נ”ל להביא ראיה דהא דשמואל ודרב הונא לא פליגי אהדדי כלל, אלא רב הונא אמר דאפילו בשל ר”ח אם טעה ונזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן, ושמואל נמי מודה בה. ושמואל אמר דאי פתח הטוב והמטיב בשל ראש חדש אינו חוזר ובהא אפילו רב הונא מודה בה דמסתמא לא עבדינן פלוגתא בינייהו. וכן פסקו הגאונים ז”ל והראב”ד ז”ל דברוך שנתן לאו חזרה היא. אבל הר”ז הלוי ז”ל חולק עליהם ואמר דשמואל ורב הונא פליגי. וקיימא לן כשמואל דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודברי הגאונים ז”ל עיקר. והלכך ראש חודש שחל להיות בשבת כיון דעל כרחיה אכיל, אפילו טעה בשל ראש חודש בברכת המזון מחזירין אותו לראש הברכה דהיינו לנחמה, ואין צריך לומר בשלא פתח הטוב והמטיב שאומר ברוך שנתן, ואפילו בכל ראשי חדשים נמי אומר ברוך שנתן. עד כמה מזמנין עד כזית. אורחא דמילתא נקט והוא הדין לכל ברכת המזון בלא זימון. אם עבר צופים וכו’. פירש רש”י ז”ל (פסחים מט, א): מקום היה סמוך לירושלים שקרוי צופים. והקשו עליו בתוספות שאם כן היה לו לשנות וכמדתו לכל רוח, וכענין שאמרו בפסח שני בפסחים (צג, ב) איזה היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח. אלא פירוש צופים כל שיכול לצפות משם את ירושלים, לפי שכשעבר מקום ראית ירושלים לא הטריחוהו לחזור ולשרוף לפני הבירה, אבל כל שהוא קרוב כל כך שעדיין רואה את ירושלים, הטריחוהו לחזור ולשורפו לפני הבירה כדי לביישו על שלא נזהר עליו. הכא בקראי פליגי ר”מ סבר ואכלת ושבעת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, הוי אומר כביצה. מכאן נראה דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי. ורב עוירא דאמר בפרק מי שמתו (כ, ב) דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר’ יוחנן דאמר מוחלפת השיטה. ומיהו אנן כאביי סבירא לן דבתרא הוא. ויש מי שפירש דהכא אסמכתא בעלמא ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעינן. ומיהו אף רבי יוחנן משמע דסבירא ליה דכזית מדאורייתא מדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (ה”א): ר’ יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר בא מסתכל ביה, א”ל רבי יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגלעינתו ממעיטו, ולית ליה לר’ יוחנן מפני שגלעינתו ממעיטו, אית ליה ומה עבד ליה רבי יוחנן בריה שאני שכן אפילו פרידה אחת של ענב ואפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו. ומיהו אפשר דמדרבנן קאמר. וקיימא לן כר”מ דאמר בכזית משום דסתם מתניתין כותיה, ורבי יוחנן נמי קאי כותיה דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף, ולעיל (מח, א) נמי אמרינן ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן דאלמא בכזית דגן חייב ברכה לעצמו והילכך מוציא את הרבים ידי חובתן. מה טומאתו בכביצה וכו’. לפי מה שכתב ר”ת ז”ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא. אבל לדברי רש”י ז”ל שכתב דאפילו כל שהוא מקבל טומאה צריך לפרש כאן דלטמא אחרינא קאמר. אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פירוש: שלא יאמר ברכו אלא נברך. והקשו עליו בירושלמי (פ”ז, ה”ג): הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו. אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר המבורך הרי הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ע”כ. ואם תאמר והכתיב (תהלים לד, ד): גַּדְּלוּ לַה’ אִתִּי. יש לומר דכיון דאמר אתי הרי הוא כולל עצמו עמהם. (רשב”א)

Add Your Comment