פרק ט – משנה א

הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאֱלָל, וְהָעֲצָמוֹת {ה}, וְהַגִּידִין {ו}, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:

 ר”ע מברטנורה  הָעוֹר וְהָרֹטֶב. מִשּׁוּם דִּתְנַן בְּפֶרֶק בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה [דַּף עז] גַּבֵּי שִׁלְיָא, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, תָּנָא הָעוֹר וְהָרֹטֶב. וְהַאי דְאַפְסְקֵיהּ, מִשּׁוּם דְּתָנָא בְּפֶרֶק בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה מָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי טָעוּן שְׁחִיטָה וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, תָּנָא אַחַר כָּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. וְאַיְדֵי דְאַיְרֵי בֵּיהּ בִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה תָּנֵי בַּתְרֵיהּ כִּסּוּי הַדָּם {א}. וְאַיְדֵי דְתָנָא בְּכִסּוּי הַדָּם וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וָעוֹף תָּנָא גִּיד הַנָּשֶׁה דְּנוֹהֵג בְּחַיָּה וְלֹא בְעוֹף. וְאַיְדֵי דְאַיְרֵי בֵּיהּ בְּיָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה [בִּבְלִיעַת אִסּוּר], תָּנָא כָּל הַבָּשָׂר. וּבַתְרֵיהּ הָדַר לְעִנְיְנָא קַמַּיְתָא דְשִׁלְיָא, אַוְאֵינָהּ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִים: הָעוֹר וְהָרֹטֶב. הָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה שְׁחוּטָה כְּגוֹן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּשָׂר וְעוֹרָהּ מְחֻבָּר בָּהּ, מִצְטָרֵף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר לַבָּשָׂר, וְהַשּׁוֹמְרִים מִצְטָרְפִים לְטֻמְאָה קַלָּה שֶׁהִיא טֻמְאַת אֳכָלִים, דִּכְתִיב בָּהּ (וַיִּקְרָא יא) עַל כָּל זֶרַע זָרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִים לִזְרִיעָה {ב}, חִטָּה בִּקְלִפָּתָהּ וּשְׂעֹרָה בִּקְלִפָּתָהּ וַעֲדָשִׁין בִּקְלִפָּתָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְהַהוּא קְרָא טָהוֹר הוּא כְּתִיב בֵּיהּ, טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּלֹא הֻכְשַׁר, דְּסָמִיךְ לֵיהּ וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע, דְּהֻכְשַׁר, טָמֵא הוּא: וְהָרֹטֶב. כְּשֶׁהִיא קְרוּשָׁה {ג} דֶּרֶךְ לְאָכְלָהּ עִם הַבָּשָׂר, וּמִצְטָרֶפֶת לְהַשְׁלִים שִׁעוּר כַּבֵּיצָה. אֲבָל אֵינָהּ אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ: וְהַקִּפָּה. תְּבָלִין {ד}. וְהֵן עַצְמָן לָאו אֳכָלִים חֲשִׁיבֵי, אֲבָל לְאִצְטְרוֹפֵי מִצְטָרְפִין: וְהָאֱלָל. גִּיד הַשִּׁדְרָה וְהַצַּוָּאר. וְהוּא רָחָב וְלָבָן וְקָשֶׁה וְקוֹרִין לוֹ בְּלַעַ”ז קפיל”ו. וְדֻגְמָתוֹ [בְּאִיּוֹב יג] רוֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלְּכֶם, שֶׁמִּשֶּׁנִּפְסָק אֵין לוֹ רְפוּאָה לְהִתְחַבֵּר עוֹד, כָּךְ אַתֶּם, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רְפוּאָה אַתֶּם אוֹמְרִים לְרַפְּאוֹת. אִי נַמִּי, קָרֵי תַּנָּא אֱלָל לְבָשָׂר שֶׁפְּלַטְתּוֹ סַכִּין, כְּשֶׁמַּפְשִׁיטִין אֶת הַבְּהֵמָה פְּעָמִים שֶׁהַסַּכִּין פּוֹלֵט מִן הַבָּשָׂר אֵצֶל הָעוֹר, וְלָא חֲשִׁיב אֹכֶל, אֲבָל מִצְטָרֵף עִם הָאֹכֶל: וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. כֹּל שֶׁחוֹתְכָן וְיוֹצֵא מֵהֶם דָּם אֵצֶל עִקָּרָן מִלְּמַטָּה שֶׁהֵן רַכִּים. וּמִיהוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁיְהוּ לָאו אֳכָלִים נִינְהוּ: מִצְטָרְפִין. מִשּׁוּם שׁוֹמֵר: לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְהַשְׁלִים שִׁעוּר כַּבֵּיצָה. שֶׁאֵין אֳכָלִים טְמֵאִים מְטַמְּאִים בְּפָחוֹת מִכַּבֵּיצָה {ז}: אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. אִם מִנְּבֵלָה הֵן, אֵין מְטַמְּאִין, וְאֵין מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת לְהַשְׁלִים שִׁעוּר נְבֵלָה לְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים שֶׁעָלָיו, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יא) הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ, וְלֹא בְעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר וְהָעוֹר מַשְׁלִים לְכַזַּיִת, שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ אֵינוֹ טָמֵא, לְפִי שֶׁאֵין שׁוֹמֵר מִצְטָרֵף לְטֻמְאַת נְבֵלוֹת. וְכֵן קִפָּה וְרֹטֶב לָאו מִין נְבֵלָה נִינְהוּ. וְאֱלָל וְגִידִים לָאו בָּשָׂר הֵן, אֲבָל אֳכָלִים בְּעַלְמָא הֲווּ בַּהֲדֵי בָּשָׂר: כַּיּוֹצֵא בוֹ. [יֵשׁ] שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, לִהְיוֹת מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַשֶּׁרֶץ וּמְטַמֵּא אֳכָלִין אֲחֵרִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מֵאֵלָיו טֻמְאַת נְבֵלוֹת לְטַמֵּא אֲחֵרִים: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְצֹרֶךְ נָכְרִי וְעוֹדָהּ מְפַרְכֶּסֶת, אַף עַל גַּב דְּלֹא חַזְיָא לְנָכְרִי, דְּלֹא שַׁרְיָא שְׁחִיטָה לִבְנֵי נֹחַ עַד שֶׁתָּמוּת, אֲפִלּוּ הָכִי הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שָׁחַט, שְׁחִיטָה מַעַלְיָתָא הִיא, וְהוֹאִיל דִּשְׁחִיטָה שַׁרְיָא לְגַבֵּי דְיִשְׂרָאֵל בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, מְשַׁוְיָא לֵיהּ מַחֲשַׁבְתּוֹ אוֹכְלָא בַּשְּׁחִיטָה אַף בִּטְמֵאָה לְנָכְרִי. אֲבָל נָכְרִי בִּשְׁחִיטָה לֹא מְשַׁוְיָא לֵיהּ מַחֲשַׁבְתּוֹ אוֹכְלָא, דְּלֹא אַשְׁכְּחָן שְׁחִיטָה לְגַבֵּיהּ {ח}. וּטְמֵאָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא מְשַׁוְיָא לֵיהּ אוֹכְלָא, דְּבָטְלָה מַחֲשַׁבְתּוֹ: אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת עַד שֶׁתָּמוּת. דְּהָא וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה כְּתִיב (שָׁם): אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. דְּהַוְיָא לָהּ גִּיסְטְרָא {ט} וּנְבֵלָה מֵחַיִּים, דַּחֲשׁוּבָה מֵתָה, וַאֲפִלּוּ הִיא מְפַרְכֶּסֶת: רִבָּה הַכָּתוּב לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. דְּהָא אִיכָּא כָּל הָנֵי דִּלְגַבֵּי אֳכָלִים אוֹכְלָא נִינְהוּ וּנְבֵלָה לֹא מִקְרֵי אַף עַל פִּי דְּשַׁיְּכֵי בָהּ: הָאֱלָל הַמְכֻנָּס. הַאי אֱלָל דְּסֵיפָא לְכֻלֵּי עַלְמָא הֲוֵי בָּשָׂר שֶׁפְּלַטְתּוֹ סַכִּין אֵצֶל הָעוֹר {י}: הַמְכֻנָּס. הַנֶּאֱסָף לְמָקוֹם אֶחָד. דְּהוֹאִיל וְאַחְשְׁבֵיהּ לֹא בָּטִיל וַחֲשִׁיב הַבָּשָׂר נְבֵלָה, וְחַיָּב עָלָיו {יא} אִם נָגַע וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ {יב}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {א} וּכְלוֹמַר דְּתָנֵי נַמִּי בֵּיהּ שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה: {ב} דַּאֲשֶׁר יִזָּרֵעַ לֹא אִצְטְרִיךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֵישׁ עֻקְצִין. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא שַׁיְּכָא אֶלָּא בִזְרָעִים, מַסְקִינַן בַּגְּמָרָא דִּתְלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבֵי [וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י, זֶרַע זָרוּעַ יִזָּרֵעַ], חַד לְשׁוֹמֵר דִּזְרָעִים, וְחַד לְשׁוֹמֵר דְּאִילָנוֹת כְּלוֹמַר פֵּרוֹת דְּאִילָנוֹת, וְחַד לְשׁוֹמֵר בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים כוּ’: {ג} פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י, לֵיחָה הַיּוֹצֵא מִן הַבָּשָׂר שֶׁקּוֹרִין גלייר”א: {ד} פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י, תְּבָלִין בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁיְהוּ לֹא אָכְלֵי לְהוּ אֱינָשֵׁי. וּלְעֵיל פֶּרֶק ז’ מִשְׁנָה ה’ פֵּרֵשׁ דַּק דַּק: {ה} וְהָעֲצָמוֹת. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ וְהוּא אֹכֶל וְהָעֶצֶם שׁוֹמֵר לוֹ לְפִיכָךְ מִצְטָרֵף עִמּוֹ. רַשִׁ”י: {ו} וְהַגִּידִין. שֵׁם נוֹפֵל עַל הַגִּידִים הַדּוֹפְקִים, וְעַל שֶׁאֵין דּוֹפְקִים, וְעַל הַקְּשָׁרִים, וְעַל הַקְּרוּמִים, וּמֵתָרִים, וְהָעֲצַבִּים. הָרַמְבַּ”ם: {ז} וּמַשְׁמַע דְּאִלּוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה מִתְטַמְּאִים אַף בְּפָחוֹת מִכַּבֵּיצָה. וְלֹא פֵרֵשׁ כֵּן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ה’ דִּתְרוּמוֹת: {ח} רַשִׁ”י. וּמְסַיֵּם וּבִטְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי, דְּכָל שֶׁכֵּן דַּהֲוֵי אוֹכְלָא מִיָּד שֶׁשְּׁחָטָהּ: {ט} רַשִׁ”י. וְלִישְׁנָא דְסוּגְיָא דְּרֵישׁ פֶּרֶק ב’ נָקְטֵי, וְשָׁם פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ כָּל הַמִּפְרֶקֶת לִשְׁנַיִם. וְעַיֵּן בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים פֶּרֶק ד’ מִשְׁנָה ב’: {י} כְּלוֹמַר בָּאֱלָל דְּרֵישָׁא קָאָמְרִינַן דִּבְכֻלְּהוּ אֱלָל קָאָמַר דְּמִצְטָרְפִין, וּבְאַפֵּי נַפְשַׁיְהוּ לֹא מְטַמְּאוּ. וְאָתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר בְּאֱלָל גִּיד מוֹדִינָא כוּ’, אֲבָל בָּשָׂר שֶׁפְּלַטְתּוֹ כוּ’. רַשִׁ”י: {יא} וּבַגְּמָרָא, וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י דְּגַלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּלֹא בָטְלֵי מֵעִקָּרָא. אֲבָל נִתְכַּנֵּס מֵאֵלָיו, כְּגוֹן שֶׁכִּנְּסוּהוּ תִּינוֹקוֹת אַחַר הֶפְשֵׁט, לֹא, הוֹאִיל וּבָטֵל מִתְּחִלָּה וְנַעֲשָׂה עוֹר, תּוּ לֹא הָדַר הֲוֵי בָּשָׂר: {יב} רַשִׁ”י. דְּאִי אַאֲכִילָה מַאי בָּעֵי מְכֻנָּס דְּהַיְנוּ שֶׁכִּנְּסוֹ, הָא כֵּיוָן דַּאֲכָלוֹ אֵין כִּנּוּס גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְהָא דְלֹא נָקַט טָמֵא, דְּלֹא תֵימָא מִדְּרַבָּנָן, לְהָכִי קָאָמַר חַיָּבִים עָלָיו. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות כו’: כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה התבלין ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן ע”פ התנאי הזה בעצמו: וענין מצטרפות שמצטרפין קצתם אל קצתם וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה ויהיה טמא שיהיה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שהאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחלת מסכת טהרות: ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות לפי שכזית מן הנבילה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה: ומה שאמר רבי יהודה המכונס רוצה לומר אם כנסו ואין הלכה כר’ יהודה. ומפני מה אין מטמאין משום נבלה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ואמר בסיפרא בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמה ונאמר בטומאת אוכלים מכל האוכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל ואפילו שוחט לעובד כוכבים ושתהא הבהמה טמאה לפי שבהתחבר כל התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין: (רמב”ם)

פרק ט – משנה ב

אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם {יג}, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, וְעוֹר הַשָּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַחֻלְדָּה {טו}. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם {יז}. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:

 ר”ע מברטנורה  אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן. מְטַמְּאִין כִּבְשָׂרָן: וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַךְ וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ: אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. דְּסָבַר הַאי נַמִּי רַכִּיךְ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעַן מַשְּׂאוֹי: עֵגֶל הָרַךְ. כָּל זְמַן שֶׁהוּא יוֹנֵק: וְעוֹר הַפְּרָסוֹת. כְּשֶׁחוֹתְכִין הָרַגְלַיִם {יד}, וְהוּא רַךְ: בֵּית הַבֹּשֶׁת. בֵּית הָרֶחֶם שֶׁל נְקֵבָה: וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה. עוֹר הַזָּנָב מִתַּחַת מָקוֹם שֶׁאֵין שֵׂעָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַךְ: הָאֲנָקָה. ריצ”ו: וְהַלְּטָאָה. לויירד”א: חֹמֶט. לומג”ה: הַלְּטָאָה כַחֻלְדָּה. עוֹרָהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן. כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ שֶׁהֵן מְטַמְּאִים כַּבָּשָׂר, אִם עִבְּדָן נַעֲשׂוּ עוֹר וּבָטְלוּ מִתּוֹרַת בָּשָׂר וּטְהוֹרִין: אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן. שֶׁשְּׁטָחָן כְּדֵי לַהֲלֹךְ בָּהֶן, שֶׁהוּא קְצָת עִבּוּדָן {טז}: חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. דְּבַר תּוֹרָה עוֹר הָאָדָם לְאַחַר שֶׁעִבְּדוֹ טָהוֹר, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ עוֹר הָאָדָם שֶׁעִבְּדוֹ טָמֵא, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין לַמִּטָּה לֵישֵׁב וְלִשְׁכַּב עֲלֵיהֶן: יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן שֶׁיִּהְיֶה עוֹרוֹ מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ. וּדְלֹא כְתַנָּא קַמָּא דַּחֲשִׁיב אַרְבָּעָה מֵהֶן שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן {יח}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: (ר”ע מברטנורה).

 עיקר תוי”ט  {יג} עוֹר הָאָדָם. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק ז’ דְּנִדָּה, דּוּמְיָא דְעֶצֶם, מַה עֶצֶם שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ וְאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף [אִם נִטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר], אַף כָּל כוּ’, וְעוֹר אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, דִּמְקוֹמוֹ נַעֲשֶׂה צַלֶּקֶת [כְּלוֹמַר רֹשֶׁם נִרְאֶה בָהּ חָרִיץ אוֹ גֻמָּא וְאֵין כֻּלּוֹ חוֹזֵר]. תּוֹסָפוֹת: {יד} וּבַגְּמָרָא, רְכוּבָה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י כָּל עוֹר שֶׁעַל עֶצֶם הַשּׁוֹק מֵרְכוּבָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁחוֹתְכִים בִּשְׁעַת הַפְשָׁטַת בְּהֵמָה: {טו} כַּחֻלְדָּה. קַמָּא דְבַשְּׁרָצִים נָקֵיט: {טז} רַשִׁ”י. וְלִישְׁנָא דְמַתְנִיתִין שֶׁהִלֵּךְ, מַשְׁמַע דְּלֹא סַגִּי בִּשְׁטִיחָה בְּעַלְמָא. וְהָכִי מוּכָח בְּהֶדְיָא בַּגְּמָרָא, דְּאָמְרִינַן כַּמָּה כְּדֵי עֲבוֹדָה אַרְבָּעָה מִילִין. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ”ם: {יז} חוּץ כוּ’. וְאַף עַל גַּב דְּמֵת אָסוּר בַּהֲנָאָה וּבְכָל אָדָם אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵעוֹרוֹ שְׁטִיחִין, מִכָּל מָקוֹם לֹא הֲוֵי גָּזְרֵי רַבָּנָן מִשּׁוּם הַךְ חֲשָׁשָׁא שֶׁיְּהֵא טָמֵא, אֶלָּא מִשּׁוּם אָבִיו וְאִמּוֹ דְּחָמִיר טוּבָא. תּוֹסָפוֹת. אֲבָל בְּפֶרֶק ז’ דְּנִדָּה כָּתְבוּ דְּעוֹר מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} אֲבָל לְעִנְיַן שַׁבָּת אַף תַּנָּא קַמָּא מוֹדֶה: (עיקר תוי”ט).

 רמב”ם  אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר כו’: חטטרת הגמל ידועה ומה שאמר הרכה רוצה לומר כל זמן שהן רכות ולא נתקשו עדיין ושיעור זה כ”ז שלא נתן עליו משאוי ור’ יהודה אומר כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה כן הלטאה *) ולא נאמר בעורותיהן כולן בשיעור אחד בקושי וברוך: וכדי עבודה שילך עליהן ברגלים בשיעור זמן מהלך שבעה מילין מהלך בינוני ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפילו עבדו הוא דרך כבודו של אדם כדי שלא יהנו בעורו ולא ישתמשו בו בשום דבר ורבי יוחנן דעתו ששמנה שרצים כולן עורותיהן חלוק מבשרם וחולק על חכמים שאומרים שארבעה מהן עורותיהן כבשרם ואין הלכה כר’ יוסי ולא כרבי יהודה ולא כר’ יוחנן בן נורי: (רמב”ם)


Add Your Comment