דף נג – א

אי נימא לא שבת מחמת מלאכה אפילו ממלאכה דהתירא והתניא אור של חיה ושל חולה מברכין עליו אר”נ בר יצחק מאי שבת ששבת מחמת מלאכת עבירה תנ”ה עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למ”ש מברכין עליה: ת”ר נכרי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי מברכין עליו נכרי מנכרי אין מברכין עליו מ”ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א”ה ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכי תימא הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא המוציא שלהבת לר”ה חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אין ה”נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון: ת”ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך הא גופא קשיא אמרת אם רוב נכרים אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב ישראל מברך הא מחצה על מחצה אינו מברך בדין הוא דאפי’ מחצה על מחצה נמי מברך ואיידי (דתנ’) רישא רוב נכרים תנא סיפא רוב ישראל: ת”ר היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו אם ישראל הוא מברך אם נכרי הוא אינו מברך מאי איריא תינוק אפי’ גדול נמי אמר רב יהודה אמר רב הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקי’ גדול מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא תינוק אימר ישראל הוא אקרי ונקיט: ת”ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי הכבשן מברך עליו ואם לאו אינו מברך עליו תני חדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור של תנור ושל כירים מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו ל”ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ולא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא ואב”א הא והא דאיכא חזנא ולא קשיא הא דאיכא סהרא והא דליכא סהרא: ת”ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בש”א כל אחד ואחד מברך לעצמו ובה”א אחד מברך לכולן משום שנאמר {משלי יד-כח} ברוב עם הדרת מלך בשלמא ב”ה מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי מפני בטול בית המדרש תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים: מ”ט נר לכבוד הוא דעבידא בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי אמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה מיתיבי הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא וקמברך אין לריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עובדי כוכבים אינו מברך אם רוב ישראל מברך רבי יוסי אומר אפי’ רוב ישראל נמי אינו מברך מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים אטו כולהו לכשפים מקטרן ה”ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך אמר ר’ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים תנו רבנן היה מהלך בשוק של עכו”ם נתרצה להריח הרי זה חוטא

 רש”י  אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי’ היא מלאכה של היתר. כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין: עששית. לנטירנ”א {מנורה – נר שבתוך קופסא של זכוכית} : שהיתה דולקת והולכת. מע”ש ובבית ישראל: למ”ש מברכין. לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת: נכרי שהדליק מישראל. משחשכה מ”ש: הך איסורא אזלא. מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה: המוציא שלהבת לר”ה. בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא: מה שעקר לא הניח. והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו: גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון. אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד: גדול מוכחא מלתא דנכרי הוא. ואין צריך לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו: כפי הכבשן. ששורפים בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש לאורה היא נעשית: ואם לאו. לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר: בתחלה. בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר: בסוף. לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורה: של תנור. בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו: אור של בית הכנסת. בדאיכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו: ליכא אדם חשוב. להאיר להם הדליקוה ומברכין: הא והא דאיכא אדם חשוב. ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין: הא והא דאיכא חזנא. ואיכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב: מפני בטול בית המדרש. שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן: מרפא. לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא: נר לכבוד. המת עבידא: בשמים. עבידי לעבורי ריחא. דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: כל. מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר: וכל. מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה: מברכין עליו. דלהאיר עבידא: בשמים. שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ”ס אין מברכין עליו: ושמן העשוי להעביר את הזוהמא. שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים: אין מברכין עליו. בורא עצי בשמים אלא והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע”ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח: לגמר את הכלים. לבשם בעשנו את הבגדים: בטבריא. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו”ש: (רש”י)

 תוספות  וכי תימא הך איסורא אזל ליה. ה”מ לאקשויי אי הכי נכרי מנכרי נמי אלא עדיפא מיניה פריך דה”מ לשנויי כדמשני בסמוך: גזירה משום נכרי ראשון ונכרי ראשון משום עמוד ראשון וכו’. חדא גזרה היא דגזרו חכמים כל אש נכרי שביד הנכרי דאי לא הא לא קיימא הא אבל נכרי שהדליק מישראל וישראל מנכרי מברכין עליו והכי קיימא לן: הא דאיכא אדם חשוב. אם כן משום כבודו של חשוב ולא לאורה כך פרש”י ור”ח פירש איפכא באדם חשוב לאורה ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת: אין מברכין עליו. פירש”י מיהו מברכין עליו ברוך שברא שמן ערב והא דאמר לעיל בכיצד מברכין (ד’ מג.) האי משחא כבישא מברכין עליו בורא עצי בשמים היינו בבא להריח ולא מיירי בתוך הסעודה: (תוספות)

 רשב”א  תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכים עליו לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף. פירש רבנו שלמה ז”ל: אור שעושין בתחלה בכבשן אינו להאיר אלא לשרוף אבנים לסיד והלכך אין מברכין עליו, אבל האור שמדליקין בו לבסוף למרק שריפת אבנים אף הוא עשוי להאיר ולראות בו, והלכך מברך עליו. ורב האי גאון זכרונו לברכה פירש: בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קיטרא ולא צהיל נהורא, אבל לבסוף צאית נורא וצאיל נהורא ומברכין עליו. גירסת גאון ז”ל: תני חדא אור של בהכ”נ מברך עליו ותניא אידך אין מברך עליו, לא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא, ואב”א הא דאיכא סיהרא הא דליכא סיהרא, ואב”א הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פירוש: דאי איכא חזנא דאכיל בבית הכנסת, לנהורא עביד ומברך עליו, ואי ליכא חזנא, לכבוד בית הכנסת עשוי ואין מברך עליו. ואיבעית אימא הא והא דאיכא חזנא הא דאיכא סיהרא אין מברך עליו, דאי משום חזנא כיון דאיכא סיהרא לא קפיד אנר ולאו משום לתיה עבד אלא משום כבוד בית הכנסת, ואי ליכא סיהרא מברך. ואיבעית אימא הא והא באיכא סיהרא ואפילו הכי אי איכא אדם חשוב להאיר לפני אותו אדם חשוב עביד ומברך. וגירסת [הספרים] הפך זה, וזו נכונה. ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. ולא דמי לפת דאמרינן לעיל (מב, א) ישבו כל אחד ואחד מברך לעצמו, דכיון שהוא צריך הסבה ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חבירו, והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה, ואפילו לר’ יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו, תוס’. ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה, הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דב”ש וב”ה אינה אלא באי זה צד עדיף טפי אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכי דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינן משום קביעות להנאה, אלא הנאה כעין חובה. (רשב”א)

   


דף נג – ב

ואין מברכין על הנר עד שיאותו: אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו יאותו ממש אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה ואפילו ברחוק מקום וכן אמר רב אשי ברחוק מקום שנינו מיתיבי היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה בשלמא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה דקיימא בקרן זוית אלא ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה לאו דמרחקא לא כגון דעמיא ואזלא: ת”ר גחלים לוחשות מברכין עליהן אוממות אין מברכין עליהן ה”ד לוחשות אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה איבעיא להו אוממות או עוממות ת”ש דאמר רב חסדא בר אבדימי {יחזקאל לא-ח} ארזים לא עממוהו בגן אלהים ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא רבא מברך אדבי גוריא בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות א”ר זירא מריש הוה מהדרנא כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב אנא נמי לא מהדרנא אלא אי מקלע לי ממילא מבריכנא. מי שאכל וכו’: אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא מחלוקת בשכח אבל במזיד ד”ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימא ה”ה אפילו במזיד והאי דקתני ושכח להודיעך כחן דב”ש קמ”ל תניא אמרו להם ב”ה לב”ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך אמרו להן ב”ש לב”ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב”ש ואשכח ארנקא דדהבא וחד עביד במזיד כב”ה ואכליה אריא רבה בב”ח הוה קאזל בשיירתא אכל ואשתלי ולא בריך אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי לברך אמרי לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא אמר להו אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא ומאי שנא יונה דמתילי כנסת ישראל ליונה דכתיב {תהילים סח-יד} כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות: עד אימתי הוא וכו’: כמה שיעור עכול א”ר יוחנן כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו א”ל רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא מי אמר ריש לקיש הכי והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין ל”ק כאן באכילה מרובה כאן באכילה מועטת: בא להם יין וכו’: למימרא דישראל אע”ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהן וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן א”ל רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא ר’ יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך א”ל ר’ נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן בעי מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין וה”מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין ת”ר שמן מעכב את הברכה דברי רבי זילאי רבי זיואי אומר אינו מעכב רבי אחא אומר שמן טוב מעכב ר’ זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה אמר רב נחמן בר יצחק אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא {ויקרא כ-ז} והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני יי’ אלהיכם זו ברכה:

 רש”י  לא יאותו ממש. שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי’ הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו: בפנס. בעששית: יאותו ממש. עומד בסמוך: וכמה. הוא צריך להיות בסמוך: מלוזמא. משקל: רב יהודה. היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך: רבא מברך אדבי גוריא בר חמא. סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן: אין מחזרין על האור. אם אין לו אור א”צ לחזר אחריו: חד עבד בשוגג כב”ש. אע”פ ששגג ונעקר מן המקום ע”י שכחה החמיר על עצמו כב”ש וחזר למקום שאכל וברך: חד עבד במזיד. נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב: יונה אינה נצולת אלא בכנפיה. או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה: אכילה מרובה. ד’ מילין: בא להם יין אחר המזון. הא פריש לה בגמרא בריש פרקין לב”ש אין ברכת המזון טעונה כוס ולב”ה טעונה כוס: היכי נפיק. קס”ד באחד מן המסובין עסקינן במתני’: חטוף ובריך. כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך: במשמע. העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה’ אלהיכם בס’ עזרא (נחמיה ט) ואומר ויברכו שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית (פ”ב דף טז: ולקמן דף סג.) מפרש קומו ברכו. בתחלת ברכה ויברכו שם כבודך במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל”ו: שממהרין למברך. ליתן שכר: אחר תינוקות. כשלומדים ברכות מפי רבן: הואיל ולהתלמד עשויין. שאין מתכוונים לברך אלא ללמד: אבל בעידן מפטרייהו. כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עוני’ אחריהן אמן: שמן מעכב את הברכה. שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן: מעכב את הברכה. שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו: שמן טוב. שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו: (רש”י)

 תוספות  באכילה מרובה. ד’ מילין כך פירש”י ולי נראה דזה מועט יותר מאכילה מועטת אלא נראה לפרש איפכא אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא דאין שם קצבה אבל מועט ד’ מילין: והייתם קדושים אלו מים אחרונים. דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בידינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ”ז: (תוספות)

 רשב”א  היתה אור טמונה לו בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ואין משתמש לאורה או משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אין מברך עד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה. נראה דפנס אינו כעין עששית שרואה השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה שלהבת חשבינן ליה, ואע”פ שגוף העששית מפסיק, אפילו הכי ראיה חשבינן ליה. וכאותה שאמרו בשלהי מי שמתו (לעיל כה, ב) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק”ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק”ש כנגדה, מ”ט צואה בכסוי תליא מלתא והא מכסיא, ערוה וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר כתיב (דברים כג, טו) והא מתחזיא. ועוד דהא לא משכח משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אלא כדקיימא בקרן זוית, ואם איתא משכחת לה באור טמונה בפנס או בעששית שאינו רואה שלהבת ממש אלא ודאי כדאמרן. ושלשה חלוקין קתני: האחד, שאינו רואה שלהבת ולא משתמש לאורה אע”פ שנרו תפוש בידו והיינו אור טמונה בחיקו או בפנס, הב’, שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, והג’, רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה למ”ד בדקיימא ברחוק ולמ”ד (בדרביא) [בדכביא] ואזלא. אבל עומד בעששית ורואה שלהבת מתוך העששית הרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאור ומברכין עליו. רב הוה מברך אדבי אדא דיילא, אביי הוה מברך אדבי גוריא בר חמא, רבה אדבי רב בר חמוה. איכא מ”ד דמהכא שמעינן דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורה ואפילו ברחוק מקום דהני כולהו ברחוק מקום הוא ואפ”ה מברכין עליו. וליתא, דרב דמברך אדבי [אדא] דיילא, אזיל לטעמיה דאמר לא יאותו ממש, ורבה ואביי נמי כותיה סבירא להו. ואנן כרבא קיימא לן וכעולא וחזקיה נמי דמפרשי ויאותו לאור בעינן. ופשטה דמתניתין נמי הכי משמע דקתני עד שיאותו לאורו, וכ”פ גאון ז”ל. והני מתנייתא דלעיל דהיה מהלך חוץ למדינה וכו’, אפשר נמי דהנהו בשיכול להשתמש לאורן מיירי. וכ”כ הראב”ד ז”ל. אר”י אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות. כתב הראב”ד ז”ל: וכל שכן על הבשמים דאינה אלא הנאה דנפשיה, ואור דנקט לרבותא נקטי דכיון דעל האור דמעשה בראשית מברך, סלקא דעתך אמינא ליהדר קא משמע לן דלא. והני מילי במוצאי שבת, אבל על אור ששבת ביום הכיפורים איכא למימר דמהדר, לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו. מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו. ודוקא בפת וכסתמא דמתניתין דקתני מי שאכל, אבל יין אין צריך לחזור למקומו. והוא הדין לאוכל ענבים תאנים ורמונים שכל שאינו טעון אלא ברכה אחת לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אלא שראיתי לרבנו אלפסי ז”ל שכתב בפרק ערבי פסחים (פסחים קא, ב), דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ובתוס’ נראה כסברא הראשונה. בעידן מיפטרינהו עונין. פירוש: בשעה שמברכין לפטור עצמן על אכילתן, אף על פי שאינה אלא לחינוך דמכל מקום חנוך מצוה היא. ורבנו שלמה זכרונו לברכה פירש בשעה שמברכין כשמפטירין בבית הכנסת או בשעה שקורין בתורה. הדרן עלך פרק אלו דברים (רשב”א)

   

Add Your Comment