דף נב – א

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול וסברי בית שמאי דברכת היום עדיפא והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו והא ממאי דב”ש היא דלמא ב”ה היא לא ס”ד דקתני מאור ואח”כ בשמים ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ב”ש דתניא א”ר יהודה לא נחלקו בית שמאי וב”ה על המזון שבתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים ב”ש אומרים מאור ואחר כך בשמים וב”ה אומרים בשמים ואחר כך מאור וממאי דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה דילמא בית הילל היא ואליבא דרבי מאיר לא ס”ד דקתני הכא במתניתין בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה והתם בברייתא קתני אם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו שמע מינה דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה ומכל מקום קשיא קא סברי בית שמאי שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף כי היכי דלא להוי עלן כמשוי וסברי ב”ש ברכת המזון טעונה כוס והא תנן בא להם יין לאחר המזון אם אין שם אלא אותו כוס בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו דמברך עילויה ושתי ליה לא דמברך עילויה ומנח ליה והאמר מר המברך צריך שיטעום דטעים ליה והאמר מר טעמו פגמו דטעים ליה בידיה והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור והא קא פחית ליה משיעוריה דנפיש ליה טפי משיעוריה והא אם אין שם אלא אותו כוס קתני תרי לא הוי ומחד נפיש והא תני רבי חייא ב”ש אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון אלא תרי תנאי ואליבא דב”ש: ב”ש אומרים וכו’: ת”ר ב”ש אומרים נוטלין לידים ואח”כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזרה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס וליטמו ידים לכוס ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין ובה”א מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וניטמי כוס לידים אין כלי מטמא אדם וניטמי למשקין שבתוכו הכא בכלי שנטמאו אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור וגבו טמא דתנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים

 רש”י  ור’ יהושע היא. בבבא מציעא בתנורו של עכנאי בפ’ הזהב (ד’ נט:): ומשלשלן. לשון שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון: וממאי דב”ש היא כו’. אלמא לב”ש מאור ואח”כ בשמים וכן ברייתא נמי מאור ואחר כך בשמים קאמר אלמא ב”ש היא וקתני יין ברישא מקמי הבדלה: ודילמא ב”ה היא ואליבא דר”מ. דתנן במתניתין ב”ה אומרים נר ובשמים ואמר בגמרא ר”מ היא: לא סלקא דעתך. לאוקמי ברייתא כמתניתין דמתני’ קתני מזון באמצע וברייתא קתני משלשלן כולן לאחריו כר’ יהודה דאמר על המזון שבתחלה ומדקתני לרבי יהודה מאור ואח”כ בשמים בית שמאי היא: ומ”מ קשיא. דברכת היין קדמה להבדלה: קדוש עיולי הוא והבדלה אפוקי. היא: ברכה טעונה כוס. ברכת המזון דקתני מניחו לאחר המזון: והתנן. מתני’ בפרקין: בא להן. כל ימות השנה קאמר: אחר המזון. ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתם בא להם לפני ברכת המזון: מאי לאו וה”ק ב”ש אם רצה מברך על היין ושותהו ואין צריך להניחו לברכת המזון: טעמו פגמו. לברכת המזון ולקדוש ולהבדלה בפרק ערבי פסחים (ד’ קה:): ה”ג אלא תרי תנאי אליבא דב”ש. תנא דמתני’ ותנא דר’ חייא תנא דרבי חייא אליבא דב”ש אמר אין ברכה טעונה כוס ותנא דמתניתין דלעיל דרבי יהודה אליבא דב”ש סבר ברכה טעונה כוס: גזרה שמא יטמאו משקין. שנפלו באחורי . הכוס מחמת ידים דתנן (פרה פ”ח מ”ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה ויחזרו ויטמאו את הכוס וב”ש סברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות כדלקמן: וליטמו ידים לכוס. למה ליה דקאמר משקין שאחורי הכוס בלא משקין נמי מטמו ידים לכוס: אלא ע”י משקין. שהמשקין נעשין ראשונים מדרבנן וא”ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה הני מילי מדאורייתא וחכמים גזרו שיהו משקים ראשונים מטמאים כלי גזרה משום משקים זב וזבה שהן אבות הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו: וב”ה אומרים כו’. בתוספתא ה”ג לה וב”ה אומרים אחורי הכוס לעולם טמאים דבר אחר תכף לנט”י סעודה למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים את אחורי הכוס לאו חששא היא שאפילו לכתחלה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים ותוכו טהור כגון זה שמטמא אחוריו מחמת משקין דאמרינן ביה בשמעתין תוכו טהור הלכך מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא יהו אחורי הכוס טמאין גזרה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת כוס והן נעשים תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות: ונטמי כוס לידים. למה לי משקין בידים אפי’ ידים נגובות נמי יטמא כוס לידים וכיון דהכי הוא נהי נמי דבכוס שלפני המזון עביד ב”ה תקנתא דשותהו קודם נטילה כוסות הבאין בתוך המזון מה תהא עליהן הלא מטמאין את הידים: אין כלי מטמא אדם. כלומר כלי כזה שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים דקיי”ל כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע במסכת ידים (פ”ג מ”א) בכלים שנטמאו במשקין ואומר את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים ושנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים שאין שני עושה שני ואע”פ שהספר מטמא את הידים אין למדים הימנו הלכך כוסות שבתוך המזון שהידים נגובין אינן מטמאין את הידים ואם תאמר פעמים שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל: כלי שנטמאו אחוריו במשקין. בכלי שטף קאמר דאילו כלי חרס אין מטמאין מגבן אפילו בטומאה דאורייתא: שנטמאו אחוריו במשקין. אין לך משקה שאינו ראשון לטומאה שאף אם נגע בשני עשאוהו חכמים תחלה: אחוריו טמאין. אף על פי שאין אדם וכלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שיהו משקין מטמאין כלים מפני שמצינו משקה שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים מה”ת כגון זובו של זב ורוקו ומימי רגליו גזרו על כל המשקין טמאין שיטמאו כלים: (רש”י)

 תוספות  ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. ואם תאמר א”כ קשה הלכתא אהלכתא דההיא דרבי יהושע דתנור של עכנאי קי”ל כרבי יהושע וקי”ל כב”ה וי”ל דדוקא התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות (שמות כג) אבל ב”ה היו רבים אע”פ שמייתי רבי יהושע הכא אע”ג דלא דמי דשאני התם דהבת קול היה כנגד הרוב האי תנא סבר טפי מרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול אע”פ שהרוב מסייע לבת קול הואיל וב”ש מחדדי טפי וא”ת מ”ש דבקדוש והבדלה מברכין קודם על היין ובברכת המזון אין מברכין עד לאחר שלש ברכות וי”ל דהיכי נעביד אם נברך קודם ברכת המזון א”כ יהא ברכת המזון היסח הדעת דבשלמא בשאר ברכות לא עקר נפשיה משתיה דבקדוש היה רוצה לאכול ובהבדלה היה רוצה לשתות אבל בברכת המזון עקר נפשיה משתיה: מניחו עד לאחר המזון. הכא משמע שמותר לטעום קודם הבדלה. תימה הא אמימר בת טוות (ע”פ דף קז.) פי’ לן מעונה לפי שלא היה לו יין להבדיל עליו. וי”ל דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס למחר או מחמיר על עצמו היה והכא שאני דקסבר ברכת המזון טעונה כוס ולכך מניחו לברכת המזון: טעמו פגמו. פרשב”ם דוקא לקדוש ולהבדלה צריך שלא יהא פגום אבל לשתות צריך לברך עליו אע”פ שהוא פגום דאסור ליהנות מן העוה”ז בלא ברכה וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאפשר אבל אי אפשר מברך אפי’ אפגום ונותן לתוכו מים כדאיתא בירושלמי רבי יונה טעים אכסא ומתקן ליה פי’ לאחר ששתה ממנו הוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו: גזרה שמא יטמאו משקין שבידים. אבל בתוך הסעודה ליכא למיחש שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה כדאמרי’ האוכל בלא ניגוב ידים וכו’ אבל בשתיה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך: (תוספות)

 רשב”א  הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו’, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. כלומר: לאחר המזון. וא”ת ודאי מדקתני הנכנס לביתו במוצאי שבתות, לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי, אלא בנכנס לאכול לכתחלה במוצאי שבת קאמר, ואפילו הכי קתני משלשלן כולן לאחר המזון דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה, וכיון שכן קשיא לי אמימר דבת טוות (פסחים קז, א) אמאי, תירצו בתוס’ דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס ע”כ, ודוקא למ”ד ברכה טעונה כוס, דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברהמ”ז שיברך בכוס. וראיתי לראב”ד ז”ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה, אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שעכשיו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון. לא דמברך ומנח ליה. פירוש: ולאו דלא שתי מיניה כלום קאמר, אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה, אלא דמקשה טעי בה וסבר דמנח ליה לגמרי קאמר. תרי לא הוו ומחד טפי שיעורא. וא”ת אם כן מה טעמייהו דב”ה. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמו שמברך על שיורי כוסות. הראב”ד ז”ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן. תרי תנאי ואליבא דב”ש. וא”ת לר’ חייא דתני שותהו דברכה אינה טעונה כוס, קשיא והתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס, דאי לא, למה ליה לברוכי תרוייהו על כוס אחד, יש לומר דמתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה, דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחינן חדא מיניהו מן הכוס, אבל ברייתא דקתני משלשלן כולן לאחריו כלומר שאוכל קודם שיבדיל דדחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס, מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס. הראב”ד ז”ל. ומסתבר לי דמתניתין לאו דוקא כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למ”ד ברכה אינה טעונה כוס, אלא שאם בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאע”ג דאינו אומר ב’ קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) ואפילו למ”ד ברכה אינה טעונה כוס מכל מקום יפה לאומרה על הכוס. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתיק גמ’ מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דב”ש, אסיפא דקתני מברך על היין ואח”כ מברך על המזון, ולשני כדשנינן אנן נמי ולוקמא כתנאי. ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס, מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (קיז, ב) גבי מתניתין דמזגו לו כוס ג’ מברך עליו על מזונו שמע מינה ברכה טעונה כוס. א”ל ד’ כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד ביה מצוה. אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתבה לההיא דרבא רב אלפס ז”ל בהלכות. וגילה לנו הרב ז”ל דההיא דרבא בדוקא איתמר ולא בדחיה בעלמא. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (קה, ב) נמי גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דאייתינן לה הכא בסמוך ש”מ מהא מתניתא תמני, שמע מינה ברכה טעונה כוס וכו’. לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתניתא ודאי אמרה ולן לא ס”ל, אלא כאידך תנא דאמר אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז”ל לההיא בהלכות. ומתניתין דהכא דקתני נר ומזון בין לב”ש בין לב”ה לאו ראיה היא כדאמרן בין לדברי הראב”ד ז”ל בין למאי דסבירא לן, ומתניתין נמי דקתני בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין, דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס. מסתברא דבית הלל לאו דוקא מברך על המזון ואחר כך על היין קאמרי, אלא לאפוקי מדברי בית שמאי דאמרי מברך על היין ואחר כך על המזון, וטעמייהו דבית שמאי איכא למימר משום דכתיב (דברים ח, י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה (לעיל מט, ב) והדר וברכת כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך יברך, ובית הלל אומרים אין צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא, לידוק מינה לימא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא שמע מינה דמיהא ליכא למשמע מינה כלום. והר”ז הלוי פסקה דטעונה כוס ממתניתין דבא להם יין בתוך המזון, ואינה ראיה וכמו שנתבאר. (רשב”א)

   


דף נב – ב

תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין נטמא תוכו נטמא כולו במאי קא מיפלגי ב”ש סברי אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין גזרה משום ניצוצות וליכא למגזר שמא יטמאו המשקין שבידים בכוס וב”ה סברי מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין אמרי ניצוצות לא שכיחי ואיכא למיחש שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ד”א תכף לנט”י סעודה מאי ד”א ה”ק להו ב”ה לב”ש לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין דגזרינן משום ניצוצות אפ”ה הא עדיפא דתכף לנט”י סעודה ב”ש אומרים מקנח וכו’: ת”ר בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן שאם אתה אומר על הכסת גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים ונטמייה כסת למפה אין כלי מטמא כלי ונטמייה כסת לגברא גופיה אין כלי מטמא אדם ובה”א על הכסת שאם אתה אומר על השלחן גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו הכא בשלחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע”י משקין במאי קמיפלגי ב”ש סברי אסור להשתמש בשלחן שני גזרה משום אוכלי תרומה וב”ה סברי מותר להשתמש בשלחן שני אוכלי תרומה זריזין הם ד”א אין נט”י לחולין מן התורה מאי ד”א הכי קאמרי להו ב”ה לב”ש וכי תימרו מ”ש גבי אוכלין דחיישינן ומ”ש גבי ידים דלא חיישינן אפילו הכי הא עדיפא דאין נט”י לחולין מן התורה מוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מדאורייתא ואל יטמאו אוכלים דאית להו עיקר מדאורייתא: בש”א מכבדין וכו’: ת”ר בש”א מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין אבל נט”י לב”ש תחלה לא סבירא להו מ”ט משום פירורין ובה”א אם שמש תלמיד חכם הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית מסייע ליה לר’ יוחנן דא”ר יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד במאי קמיפלגי ב”ה סברי אסור להשתמש בשמש ע”ה וב”ש סברי מותר להשתמש בשמש ע”ה א”ר יוסי בר חנינא א”ר הונא בכוליה פרקין הלכה כב”ה בר מהא דהלכה כב”ש ור’ אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב”ה: בש”א נר ומזון וכו’: רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה לרבא דבריך אבשמים ברישא א”ל מכדי ב”ש וב”ה אמאור לא פליגי דתניא בש”א נר ומזון בשמים והבדלה ובה”א נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר”מ אבל ר’ יהודה אומר לא נחלקו ב”ש וב”ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש”א על המאור ואח”כ בשמים ובה”א בשמים ואח”כ מאור וא”ר יוחנן נהגו העם כב”ה אליבא דרבי יהודה: בש”א שברא כו’: אמר. רבא בברא כ”ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי בבורא ב”ש סברי בורא דעתיד למברא וב”ה סברי בורא נמי דברא משמע מתיב רב יוסף {ישעיה מה-ז} יוצר אור ובורא חשך {עמוס ד-יג} יוצר הרים ובורא רוח {ישעיה מב-ה} בורא השמים ונוטיהם אלא א”ר יוסף בברא ובורא כ”ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי במאור ומאורי דב”ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב”ה סברי טובא נהורי איכא בנורא תנ”ה אמרו להם ב”ה לב”ש הרבה מאורות יש באור אין מברכין כו’: בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ”ט לא אמר רב יהודה אמר רב הכא במסבת עובדי כוכבים עסקינן מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לע”ז היא הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של ע”ז מכלל דרישא לאו בע”ז עסקינן א”ר חנינא מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו”ם מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לע”ז ת”ר אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו (מאי שבת) ומאי לא שבת

 רש”י  תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין. דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בבכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש”א {אוזן, ידית -של כלי} בלעז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת: גזרה משום ניצוצות. שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב”ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה: וב”ה סברי מותר להשתמש בו: הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו: הא עדיפא. למזוג הכוס תחלה ואח”כ נט”י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא: משקין שבמפה. שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה: ונטמייה כסת למפה. בלא משקים: אין כלי. שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה: מחמת שלחן. כדמפרש לקמיה דסברי ב”ה מותר להשתמש בשלחן שני: משום אוכלי תרומה. שהשני פוסל את התרומה: אפילו הכי הא עדיפא. לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים. מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים: ה”ג בתוספתא בה”א אם שמש ת”ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית: מתני איפכא. מפיך בהך סיפא דב”ש לב”ה ודב”ה לב”ש וקבע בהא נמי הלכה כב”ה: וא”ר יוחנן. גרסי’: דברא משמע. לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו”ש נברא כדאמרינן בפסחים (פ”ד דף נד.): בורא. דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא: הרבה מאורות. שלהבת אדומה לבנה וירקרקת: משום דלא שבת. ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה: במסבת עובדי כוכבים. לאכילה לסעודה: (רש”י)

 תוספות  תכף לנטילת ידים סעודה. והאי דלא חשיב ליה לעיל בפ’ ב”מ (דף מב.) בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה: דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה וכו’. יש ספרים שכתוב בהן הכי קאמרי להו ב”ש לבית הלל אפילו לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בשלחן שני משום אוכלי תרומה הא עדיפא דאין נטילת ידים לחולין מן התורה מוטב וכו’ ואל יטמא וכו’ ול”נ דהא קאמרי ב”ש דאסור להשתמש בשלחן שני ודוחק לומר כמו שפירש רש”י שמא במקרה בעלמא ישתמש אלא נראה . כספרים שכתוב בהן מאי דבר אחר הכי קאמרי להוב”ה לב”ש וכ”ת מ”ש גבי אוכלין דחיישינן ומ”ש גבי ידים דלא חיישינן וכו’ והשתא לא הוי האי דבר אחר כי ההיא דלעיל שאינו צריך לטעם ראשון אבל הכא האי ד”א לא בא אלא לפרש טעמא דב”ה קאמר וליישב דבריהם: פירורין דלית בהו כזית מותר לאבדן ביד. מיהו קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר (דף קה:): בכוליה פירקין הלכה כב”ה לבר מהא. וא”ת והא בההוא דיחזור למקומו ויברך משמע דהלכה כב”ש לקמן (דף נג:) בשמעתין מדעבדי אמוראי בתרייהו. י”ל דלא חשיב לה משום דהתם אפי’ ב”ה מודו לב”ש אלא שלא הטריחוהו לכך: נהגו העם כב”ה אליבא דרבי יהודה. תימא דאנן אפילו לכתחלה נוהגין כן ובפרק הדר (דף סב:) אומר נהגו אורויי לא מורינן ואי עבד הכי לא מהדרינן ליה וי”ל דהתם איכא אמוראי דפליגי חד אמר הלכה והוה פירוש הלכה לכתחלה ומורינן הכי א”כ נהגו דקאמר אידך הוי דיעבד אבל הכא יכול להיות דאין כאן אלא נהגו גרידא: בברא כ”ע ל”פ. וא”ת הואיל ול”פ בלשון ברא אמאי אמר בורא וי”ל דלשון קרא עדיף: (תוספות)

 רשב”א  מותר להשתמש בשמש עם הארץ. פירש גאון ז”ל: שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית ונמצא מפסיד אוכלין, ובית הלל אומרים אסור להשתמש בשמש עם הארץ, וכיון דתלמיד חכם הוא מלקט מה שראוי ללקט. ורש”י פירש בענין אחר. כי פליגי בבורא. בית שמאי סברי ברא דברא משמע, בורא דעתיד למברא וכו’. מקשו עלה בירושלמי (בפרקין ה”ה) על דעתון דבית שמאי שברא פרי הגפן, על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן, ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה. ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של ע”ז. כלומר: משום דאסור ליהנות מתשמישי ע”ז, ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו. (רשב”א)

Add Your Comment